11. צווחות הנאה, שכרון חושים, פיסת החרא הגדולה בעולם ומבצר

יום ד' - היום השישי לטיול

נסענו לוולפאך בפעם האחרונה, הפעם עם הקראוון ולא ברכבת- ככל הנראה הביקור האחרון שלנו בעיירה הקטנטונת. ויתרנו על ארוחת בוקר נהדרת של נוהר והחלטנו לאכול במאפייה קטנה עם בעל'בוסטית גדולת מימדים. יושבים לשולחן על מדרכת הרחוב הציורי, אוכלים ארוחה זולה וטובה. סופסוף מצאנו זמן לקפוץ למשרד Tourist information, וגילינו שם איש מבולבל מאד עם ידע בסיסי מאד באנגלית. אנחנו שואלים אותו על פסטיבלים באזור והוא לא יודע על שום דבר כזה. כשיצאנו גילינו על המדרכה שלט בגרמנית על פסטיבל כלשהו. הדוגמא הטובה ביותר לחוסר ההתמצאות שלו התרחשה כשהנמכנו את ציפיותינו ושאלנו אותו לגבי משהו שהוא חייב להכיר- סופרמרקט. "יש סופרמרקט?" הוא אמר שהסופרמרקט בצד ימין והצביע שמאלה- האיש אינו מבחין בין ימינו לשמאלו. בכל אופן פסענו לכיוון הסופרמרקט, אחרי שוידאנו איתו שיש בינינו הסכמה עקרונית לגבי המיקום המדויק של ימין ושמאל, שהיה אמור להיות במרחק מאה מטרים.

אחרי חמש מאות מטרים הסתובבנו וחזרנו לקראוון ולמסע, נפרדים מהרחוב המעודן במבטים מלאי געגועים, וממשרד ה-Disinformation גם.

נוסעים ל-Gutach, כדי להפתיע את הבנות. אתמול, ברגע משבר שבו שכחו הבנות את "ההתחייבות למסע", ביטלנו ביקור ב-Rodelbahn, מתקן מסילות שמשתרע על פני גבעה ענקית, קרוניות אישיות נגררות מעלה ואז גולש כל אחד ועובר עשרות סיבובים ופיתולים, ירידות ועליות, עד למטה. נוהר ואני החלטנו לא לוותר על החוויה.

בכל קרונית ניתן לגלוש גם בזוג ויש ידיות מעצור משני הצדדים. ירדן ואני בקרונית הראשונה ואחרינו מעיין ונוהר. נוהר עשתה טעות כפולה: היא נתנה למעיין, חובבת המהירות, את השליטה בזמן שהיא מצלמת ואז, ברגע של בלימה אגרסיבית בתחילת הדרך היא אמרה למעיין את המשפט: "מעיין לא לעצור (ככה), זה מסוכן!". חה! חה! חה! מעיין פשוט קרעה את המסלול ונוהר צילמה את עצמה צורחת במשך שלוש ומשהו דקות: "מעיין! מעיין! יותר לאט! מע--יין!!! ואת מעיין עונה לה בצחוק שמח: "אל תפחדי אמא!" בקול הפעמונים החמדמד שלה.

עצרנו בחוות חושים, בהמשך הכביש. מה זו חוות חושים?

מורידים את הנעליים ועוברים מסלול מגניב על הגבעות שמסביב. הקרקע משתנה כל הזמן: אדמה, בוץ דביק, כפיסי עץ, חלוקי נחל, חצץ, סלעים, בוץ מיימי, בוץ גרגירי, שורשי עצים וכך הלאה והלאה. בצד השביל כבשים שהבנות מאכילות מבעד לגדר- יושבות להן שם, הפדלאות, ובוררות בקפידה את העשב שהמשרתות מביאות להן למאכל. מידי פעם צצות הפתעות: צמד חזירי בר מתפלשים בבוץ מעבר לגדר, שישה בולי עץ עם מין פומפה כזו שלוחצים בעזרתה אויר לתוך הגזע והאויר חוזר מפתח אחר עם הניחוח של העץ.

כארומתרפיסט נהניתי לנחש את שמות העצים שמוסתרים מאחורי פחית שניתנת להסטה. נהניתי לגלות שיש עוד שישה עצים כאלו. אני מריח... רוז... רגע... רוז הוא שיח!, אני אומר לנוהר "כנראה מדובר על רוזווד...." מעיין מריחה עץ אחר. "אבא! זה לבנדר!" ואני אומר לה שזה לא יתכן, לבנדר הוא שיח ולא עץ. ובעודי אומר את המילים, אני מבין שיש כאן מוטיב חוזר. מעיין מגלה את הסוד: בעצים האלו התקינו מאחור ארונית קטנטונת, נסתרת, עם מנעול- היא הציצה מהצד וראתה שיש בפנים.... צנצנת!

עוד מהמקום- בקתת עץ עם גג עגול שמעוצבת בדומה לבול עץ שוכב, מתגלה כבקתת מדיטציית יער שכזו... מביטים החוצה מהחלון הגדול אל היער שמקיף אותה, בזמן שמשתרעים על ספסלים עם משענת מוטה לאחור ורגליים מוטות אל-על, ברקע מוסיקת עולם רגועה. שלושה בולי עץ עם חור גדול בקדמת כל אחד מהם- תוחבים פנימה את הראש ואז מושמע צליל של ציפור שיר, נקר, או ינשוף.

יום כל כך רגוע וכל כך הפוך במהותו מיום אתמול. ממשיכים לעיירה הסמוכה הורנברג, עוצרים ליד חנות צעצועים ואני פונה לנסיון 2 עם ה-Tourist information. כאן מדברים אנגלית היטב, מבינים את השאלות, יודעים את התשובות, וגם מבדילים בין ימין לשמאל! האישה מסבירה שיש שתי אטרקציות בעיירה: מרכז העיצוב של מפעל Duravit לאמבטיות, כיורים, מקלחונים וכדומה, שבו יש את האסלה הגדולה ביותר בעולם, שממש אפשר להיכנס לתוכה (WOW) ומבצר מרשים שניתן לקחת את המפתחות למגדל הגבוה מהמלון שליד ולסייר בפנים.

הבנות רוצות לראות את האסלה, ההורים רוצים לראות את המבצר. טוב. נעשה את שניהם.

האמת שזה נשמע מרגש להיכנס לאסלה ענקית- מה אם מישהו יוריד את המים? איך נכנסים אליה? יש משטח שצף מעל המים? מישהו משתמש בה? האסלה הגדולה בעולם היא לא הכנסת? המון שאלות עולות בראשי בדרך לשם.

הכל ממש קרוב בהורנברג וכך נקטע שטף מחשבותי כאשר את רצף המבנים הנמוכים, המדרכות משובצות האבנים, החנויות הקטנות, הצמחייה העשירה, ושאר סממני העיירה האירופאית הטיפוסית, קטע בגסות מבנה זכוכית מודרני ענקי שנראה כאילו נלקח ממטרופולין בחבל ארץ זר לחלוטין. בתוך העיירה העדינה משובץ בניין ובאמצע הבניין כעור-המראה נפער שקע אדיר בן מספר קומות ובו משובצת אסלה אדירת מימדים. כאילו מישהו רצה להעניש את המבנה על הפשע שחולל לחזות העיירה.

קראתי על זה ואינני מבין איך גוש צואה ענקי בליבה של עיירה שלווה, יכול להיות מתואר כמשהו ש"חובר אליה בהרמוניה"- Duravit- שמישהו יוריד שם את המים. מי ייתן והאדריכל ימצא עיסוק אחר ופחות מזיק.

מילא. נכנסנו פנימה ללובי חשוך ומעוצב למישעי, עם שתי פקידות קבלה שתפקידן לטפל באפס המבקרים הצובאים על שערי המקום. אנחנו מקבלים הסבר: לעלות לקומה 3, ימינה ואז שמאלה. עולים במעלית משרדית רגילה לקומה 3. מתגלה בפנינו חדר צבוע כולו בשחור ואפור כהה. המקום עבר עיצוב דקדקני. עיצוב = לגרום למקום להיות עצוב. האמבטיות, המקלחונים, הכיורים והאסלות- כולם בוהקים בלובנם. אנחנו עוקבים אחר ההסבר ומתאכזבים לגלות שהאסלה הגדולה בעולם אינה פונקציונאלית- בטח שאין מים. גם אין צורה של אסלה מבפנים- זו סתם מרפסת שעיצבו אותה מבחוץ להיראות כמו אסלה. סתם משטח מרוצף וריקני מחפצים, מעיצוב, מהתרחשות כלשהי. שטח מת.

יורדים ונוסעים מעבר למפעל בשביל צר ופתלתל. כל הדרך מתפללים שלא יגיע רכב מנגד. חולפים ליד בריכה עם מזרקה, שם זקן משליך מצוף משחק לתוך המים והגולדן רטריבר שלו קופץ בעליצות פנימה אחריו. אני מביט בחיוך והוא משיב אלי מבט ומצביע על המשך השביל ברמיזה: אתם צריכים להמשיך הלאה. לא שאלתי דבר, אבל שמחתי על ההכוונה. קצת מעבר לבריכה מתגלה מבצר. חונים לצד המלון ומשוטטים בחצרות, מבלי לקחת מפתח ולהעפיל אל המגדל הנעול- טוב לנו ככה, יום רגוע- עמוס בהנאות קטנות. הבנות אוספות חיפושיות, קוראות להן בשמות ומשחקות איתן (אני זוכר את פיפיש ופישה- חיפושיות חמודות באמת. מחונכות). יש שם מקום שבו ניתן לעשות הופעות על רקע נוף מדהים, עם טריבונות והכל. נחמד.

אחרי חקירת מבנים, שוטטות בגנים ועוד, אנחנו יוצאים לכיוון טריברג במטרה למצוא חניון ולבקר בבוקר במפלים. מר גארמין מוביל אותנו ואנחנו רואים- אבל לא מספיקים לעצור, בית שכתוב עליו The House of 1000 clocks. ממשיכים הלאה ולפני פתח מנהרה אנחנו רואים בית שמעוצב כמו שעון קוקיה ענקי. עוצרים ויוצאים במטרה לשמוע את הקוקיה. מטוטלת ענקית נדה אט אט מצד אל צד- בכל פעם נודדת מטרים אחדים. קבוצת ישראלים מתגודדת בחזית הבניין וכולם סבורים שלכבודם תצפצף הקוקיה צפצוף מיוחד גם ב"ורבע"- מה שכמובן לא קורה. אני כותב בקראוון והבנות נכנסות עם נוהר למוזיאון שעונים שממוקם במבנה. נוהר מוצאת במקום את השעון שרצתה ליום ההולדת ולא מצאה בשום מקום: עגול, רקע כחול, מספרים, מחוגים, רצועת עור חומה, בגודל המתאים. שמחה וצהלה!

ממשיכים ומחליטים לעשות חנייה יבשה, בלי חניון, בטריברג- בבוקר נצא אל המפלים.

זו התוכנית לפחות... אך המציאות שונה.

View Larger Map