הנסיעה מתארכת וכשאנחנו בפאתי פלדקירך, נוהר מתעקשת על עצירה ומיד. אני חונה אחרי גשר שחוצה נהר אדיר. לידו מנהרה קצרה. הכל אפור, לח וגשום. אין שם כלום. ירדן רוצה להישאר בקראוון. גם אני לא רואה שום כלום בחוץ- פרט לאישתי האהובה שללא ספק משהו עובר עליה.
אני נאבק לשכנע את ירדן ולבסוף, כשכל מאמציי עולים בתוהו, אני פשוט יוצא.
ירדן מצטרפת. יש אווירת משבר.
אני נאבק לשכנע את ירדן ולבסוף, כשכל מאמציי עולים בתוהו, אני פשוט יוצא.
ירדן מצטרפת. יש אווירת משבר.
שלוש מטריות שקופות ואחת שחורה מטיילות בחוסר מטרה על מדרכה אפורה ורטובה. מימיננו גועש הנהר. משמאלנו מנהרה אפלה וקצרה. מעיין מבקשת לעבור במנהרה ואני עונה "זה מסוכן" ואחרי מספר שניות מוסיף, בנסיון לרכך את האווירה "דרקון עשוי לצאת משם!". אנחנו מתלהבים מהדרקון וסיפור מתחיל להירקם סביב המנהרה. לפתע המנהרה מתעוררת לחיים, נהמה עולה מתוכה, נהמה שמתגברת עוד ועוד, עד שפורץ מתוכה בסערה אוטובוס צהוב, מותיר רק סנטימטרים ספורים של חלל בין הגג שלו ובין תקרת המנהרה, ועננת דיזל אפרורית. החשק לעבור במנהרה נוטש אותנו כליל.
אני חושב על ירדן, אני מקווה שבהמשך הטיול היא תהיה קצת פחות עם הארי פוטר ויותר איתנו. נוהר שקראה הרבה על גרמניה, הגיעה לקצה המסלול מבחינתה, אין לה מושג לאן נוסעים עכשיו. במהלך כל הטיול לא ידעתי בדיוק את "התוכנית" ולכן לא הרגשתי ממושבר כעת. אנחנו משוחחים על כך ולאט לאט משתחרר לנוהר השריר הזה שמחזיק בתוכניות. אנחנו מבינים שכאן, עם קראוון, אין כל כך צורך בתכנון. החניונים נמצאים בכל מקום, וגם חנייה יבשה תהיה בסדר גמור מבחינתנו. הכל זול, הכל זמין, הכל פתוח.
פתאום, ברגע שנחתמה "אמנת פלדקירך", משתחרר הכל. אנחנו מחליטים לבקש מגארמין שייקח אותנו ליעד הבא, יעד שמרוחק מעל חמש מאות קילומטרים מכאן. והוא... ונציה! איטליה! תיקח אותנו הדרך לאן שתרצה ותזמן לנו הפתעות כרצונה.
ההפתעה הראשונה שזימנה לנו הדרך היתה במרחק חמש מאות מטרים מאיתנו- העיר העתיקה של פלדקירך. העיר הקטנה הזו נשענת על מצוק אדיר. וזו אולי הקדמה טובה למסע לרוחב אוסטריה, ארץ ההרים. אני חונה ליד מספרה ומתחקר את הספר. בחור צעיר, עם עגילי טאנל כמו של דודה תמר, איש נחמד באופן יוצא דופן ודובר אנגלית מושלמת. הוא מעשן סיגריה בחוץ, על המדרכה, ומראה לי את מיקום מכונת כרטיסי החנייה- אני משלם וחוזר אליו. שואל על חניון. "אני מכיר אחד- אבל הוא יקר" הוא משיב. "בוא" הוא מוסיף ועומד לכבות את הסיגריה. אני עוצר בעדו ואומר שאני אמתין שיסיים אותה. הוא מכבה אותה בביטול.
אני שונן שנינה ואומר לו שכיביתי את הסיגריה שלי לפניו... בשנת 1998. והוא קצת מתבדח על חשבוני "ובכן אני כיביתי את שלי... לפני... בוא נראה... 30 שניות! אנחנו צוחקים והוא רושם על פיסת נייר שם של מקום, Nenzing ואת שם הקמפינג. הוא נכנס לאינטרנט ומראה לי תמונות משם: בריכה מחוממת, נוף מרהיב. הוא אפילו טורח ונותן לי את מספר הטלפון שם. ממש קשה להיפרד ממנו, הוא רוצה לעזור עוד ועוד, אז אני מאפשר לו ושואל אם יש בית קפה מומלץ בעיר. "הם כולם בסדר" הוא עונה ומצביע בכיוון הכללי של העיר העתיקה. באותו זמן, השיגה נוהר מידע לגבי מעבר סודי וקטן אל המדרחוב. מקסים- אתר אידאלי למרדף אופנועים בסרט פעולה.
מדרחוב טיפוסי. הבנות מצאו דוכן מזכרות ענקי- מעיין קנתה קפיץ וירדן קנתה תליון שן מאבן אפרפרה לבנבנה בוהקת- אחרי שהצליחה להיפרד מזיקית מדהימה שהיתה יקרה מדי. גם את התליון היא קנתה רק אחרי שהמוכרת עשתה לה הנחה של חצי יורו.
ישבנו בבית קפה והשתמשנו בידע שרכשנו בגרמנית- הזמנתי בננה-קוכן, למצהלות כולנו ושמחתה של המלצרית, שסופסוף הבינה משהו ממה שאמרתי. טוב... "שמחה" זו אולי הגזמה... זה היה מבתי הקפה האלו, הפלצניים, שבהם חיוכים אינם מופיעים בתפריט. אולי אנשים שאינם דוברים אנגלית נלחצים לתת שירות למישהו שאינו דובר בשפתם? אולי.
אנחנו ניגשים להשלים את המשימה השגרתית השנייה שלנו וקונים גלידה. מעיין שוקולד וירדן מוס. אני חושב שזה מצחיק כי מוס זה אייל, וצבע הגלידה באמת מרמז שטחנו אייל קפוא לתוך גביע. אני שומר את הבחנותיי לעצמי בשלב זה של הליקוקים. גם האיש בגלידריה, כמו המלצרית, אינו מחייך. הוא לא מרוצה מההתלבטויות על הטעמים. זה מקלקל לו את התור. אם אתה לא רוצה התלבטויות, אל תפרוש בפני ילדים מבחר של 16 טעמים בשלל צבעי הקשת!
מסיימים בפלדקירך ויוצאים מאושרים לננצינג.
או... ננצינג!
או... ננצינג!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה