נכון שיצאנו לשם. לחניון ההוא. אבל לא הגענו לשם.
הגענו למקום אחר ויתכן שעד היום תמהים הם לגבי מיקומנו, ואולי אפילו עדיין מחכים לנו שם. פקידת הקבלה מביטה בשעון מידי כמה דקות וממלמלת בחוסר אמון: "זה לא יתכן, הם אמרו שיגיעו תוך חצי שעה לכל היותר".
ניסיתי להתקשר ולהודיע שלא נגיע, אבל לא הצלחתי- סים ארור.
ניסיתי להתקשר ולהודיע שלא נגיע, אבל לא הצלחתי- סים ארור.
בעל המקום הוא איש נחמד בראש טוב. נראה כאילו הוא מין תמהיל של גרמני וישראלי שמישהו מזג: חביב, פתוח, חושב עסקים, נימוסי, ענייני. נראה כאילו הוא פועל בתוך החוקים- כמו גרמני טוב, אבל הוא קבע חוקים כל כך גמישים שקל לו מאד לעמוד בכללים שהמציא בעצמו. האינטרנט חינם, ההרשמה קצרה, המחיר 30 יורו- רגיל. מקלחות ילדים חינם, למבוגרים קונים אסימונים- הוא עושה משהו שלא ייעשה בגרמניה- נותן לי שני אסימונים למקלחת בחינם, כלאחר יד, ומתפלא שאני רוכש עוד שניים, יש מקום ליד המקלחות (תנאי סף מוצדק של נוהר). יש תחושה שזהו אדם נימוסי וחביב שמצד שני גלגלי השיניים שלו כל הזמן עובדים בכיוון אחד: תקבלו מה שאתם רוצים ובזול- רק היכנסו בבקשה ושלשלו את הכסף לקופה. תודה רבה. שמח לעזור. הכל מצוין לטעמנו.
בבוקר יוצאת נוהר לריצת הבוקר שלה, ירדן קוראת הארי פוטר ונודדת מ"אזאקבאן" ל"גביע האש" ואני מחליט לצאת עם מעיין לקנות לחם טרי. אמרו לנו שיש חנות ביציאה מהחניון, שמאלה. את פנינו מקדמת רוח קרה ומעלינו זורחת שמש חמימה. טיול שמבחינה אקלימית לפחות יכול להיחשב כ"סיוט, עם נעים-לפרקים" או "אידאלי-לפרקים, ולעיתים קריר", אנחנו מגרגרים בהנאה בין פרץ רוח אחד למשנהו. איש אחד מאשר את השמועה ומסביר שהחנות "כאן- קרובה", מחווה בידו הלאה ומוסיף "יוצאים מהחניון שמאלה על הכביש הקטנטן". אנחנו יוצאים בשמחה ואחרי שהות קלה למחשבה הוא צועק אחרינו: "זה 800 מטר משמאל!". נהדר. אנחנו עושים טיול בוקר נחמד: עצים גבוהים, משוכות שיחים, וילות ובהן אנשים שמכסחים מדשאות... 800 מטרים חלפו להם ועדיין אין זכר או סימן לקיומה של חנות. פוגשים איש נוסף. הוא טוען שזה ממש קרוב! "בעוד 1000 מטרים" הוא מהנהן בחיוביות. אני מודה לו, אך כשאנחנו מתקדמים אני מתחיל לנהום כי הולך ונהיה לי קריר. אבל כל כך יפה כאן. ממשיכים. הולכים והולכים והולכים... אך אין שום חנות באופק. האיש הבא, היחיד שדייק, אמר שזה בהחלט קרוב: "בעוד 500 מטרים, אחרי תחנת הרכבת" ידענו שהוא הראשון שלא משקר במצח נחושה, כי לפתע הופיעה נוהר אצה רצה לה עם האוזניות ובבגדי הריצה האופנתיים שקיבלה במתנה- היא אישרה את הנ.צ. המדוייק של החנות- מעבר לתחנת הרכבת, בערך חצי קילומטר.
אם סבור מישהו שלמדנו לקח מההתנהלות האירופאית הזו, כל שעליו לעשות הוא להמשיך ולקרוא את שאר עלילותינו, או לחזור לרמז שניתן לנו במפלי הריין. אולי נלמד בטיול הבא: אין לתת אמון באירופאים לגבי מרחקים וזמנים. בכיוונים הם לא רעים, אבל אין להם מושג מה אורכו של המטר, או כמה זמן אורך לצעוד קילומטר.
אבל לחם הם יודעים לאפות! במרכז עיירה קטנטנה, מעבר לפסי הרכבת, שוכנת מאפייה מדהימה עם לחם שווה שווה. בא לי לקנות את כל המדפים, והייתי מבצע חלקית את זממי זה, אילולא הייתי משוכנע שהחנות במרחק חמישים מטרים מהחניון. ידיעה זו גרמה לי לשאת באמתחתי רק 5 יורו )-:
הלחם שאני רוצה עולה 3.2 יורו- אוף! אני קונה פרצלים- הבנות מכורות לאלו, חתול מבצק סוכר למעיין שעברה איתי בגבורה (ובשמחה) דרך ארוכה ומסביר למוכרת שאני רוצה את לחם השיפון המדהים. "אני צריך בדיוק כזה. אבל קטן יותר" אני אומר בדכדוך, מתוך ידיעה שאין כזו חיה שם. המוכרת מפתיעה אותי כשהיא מוכרת לי חצי לחם! כמו כשהיינו ילדים, במכולת.
יוצאים משם מאושרים. מעיין הולכת קילומטרים עם יד דביקה, כי היא "שומרת לירדן". אנחנו מגיעים ואני מגלה שהלחם שקניתי לי הוא הלחם הכי טעים בעולם. ללא ספק.
אחרי ארוחת הבוקר יוצאים לדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה