אנחנו נוסעים מאי הפרחים לעיר קונסטנץ. אני חוסם תחנת אוטובוס ונוהר קופצת לאינפורמיישן. יש עשרות סיטואציות כאלו (וגם כשחונים ברוורס) שבהן מכשיר הקשר מוכיח את עצמו כאביזר פשוט וגאוני. אנחנו ממתינים ברכב ונוהר חוזרת עם מפה והוראות הגעה לחניון קראוונים ליד העיר העתיקה. אני חוסם ביחד עם קראוון נוסף חנייה של אוטובוס- ברומא תתנהג כרומאי- כל חניות הקראוונים תפוסות ורוב חניות האוטובוסים תפוסות על ידי זוגות זוגות של קראוונים. עמוס.
מתקרב אלי איטלקי, תוך כדי שיחה סוערת, באיטלקית מזומררת, עם אשתו. אני שואל אם הם יודעים אם צריכים לשלם כאן על החנייה. הוא עונה לי באיטלקית-אנגלית שכן. שלא. שאולי. ושאני צריך כרטיס. כרטיס. סיווגתי את תשובתו כ"כן נסער" ושאלתי איפה משיגים כרטיס? הוא לוקח אותי בסערה אל חלון רכבו ומראה לי, על השמשה, מתחת למגב, מין חשבונית מקומטת שנראית כאילו הגיעה הישר מחנות המכולת השכונתית. בעודי תוהה אם זה הגיוני לשים כרטיס חנייה, בחוץ, בגשם, אני קולט שטון הדיבור הקולח של האיטלקי דומה מאד לזה של"מר קו" והוא מאד מאד מאד לא מרוצה.
יש איזשהו טון דיבור בינלאומי של קללות עסיסיות שמובן לדוברי כל השפות ומציין את הביטוי: "חרא! נתנו לי דו"ח חנייה!!!!!!", כנראה שנתנו לו דו"ח למרות שהוא שם כרטיס חנייה על החלון.
אולי הוא היה צריך לשים את הכרטיס בתוך האוטו והפקח לא ראה את כרטיס החנייה?
ואז מכה בי ההבנה! לא! הוא לא שם שום כרטיס חנייה! Ticket=דו"ח. הוא חטף דו"ח! והחשבונית העלובה מהמכולת היא בעצמה הדו"ח של הפקח!
עוד נהגי קראוונים מתגודדים סביבנו ומתחיל דיון סוער. נושא הדיון: האם מר קו קיבל את הדו"ח בגלל שלא טרח לשלם במכונה ליד, או האם קיבל את הדו"ח בגלל שחנה בחניית אוטובוס. האיטלקי בכלל לא מרוצה מכך שהפך לפתע למוקד הדיון, אם כי (ואולי בגלל ש) אשתו נראתה דווקא שמחה מאד לכעוס (עליו). כל מיני רעיונות מועלים, בעיקר באיטלקית ובגרמנית. אני פוסע לעבר שמשת רכבו של האיטלקי ועושה מעשה לא נימוסי- מציץ. 10 יורו. אני ניגש למכונה וקונה כרטיס למספר שעות בשלושה יורו וחוזר לכיוון החבורה הגועשת. לאחד מהם שעקב אחר מעשיי הסברתי ששילמתי שלושה יורו וכי כל הרעש הוא על דו"ח של עשרה יורו. שכל אחד יחליט לפי הזמן שהוא נשאר שם. הוא צוחק וחוזר לויכוח.
אנחנו יוצאים לדרכנו ברגל בין חזיתות בתים מרהיבות, עוברים בשער עתיק שמוביל למדרחוב אירופאי טיפוסי, כשברקע דנדון פעמונים. יש לנו שגרה- שתיים, למען האמת: בכל יום אנחנו אוכלים גלידה. והבנות יכולות לקנות מזכרת קטנה מכל מקום, בסכום שלא יעלה על 2.5 יורו. בזמן הנסיעה הן משחקות לפעמים משחקי דמיון, עם המון בובות (בעיקר חיות). בכל יום מתווספות דמויות למשחק והוא משתכלל מיום ליום- כיף לראות את זה. והן גם זוכרות מאיפה רכשו כל דמות.
וההחלטה... מה לקנות... זו החלטה קשה קשה שלפעמים אורכת זמן רב. כאן, בקונסטנץ אנחנו מבלים זמן ארוך כל כך בחנות המזכרות, עד שהמוכר מתחיל לארוז את מרכולתו בהפגנתיות וקוצר רוח. מעיין קונה בובת היפופוטם קטנטונת וצפרדע עם לשון מקולקלת, שעליה היא מתעקשת, למרות שאינה מזנקת החוצה בלחיצה. ירדן קנתה גולה ענקית בשקוף וצהוב.
קנינו לנוהר, היחידה שלא אכלה מוקדם יותר, גלידה עם סוכריות וכולנו התנפלנו עליה בחדווה. לאחר מכן מעיין רודפת אחרי היונים בכיכר. הכל מושלם ושמח ומהנה. גם כשאנחנו חוזרים לחניון, מאיר לנו המזל פנים- אין דו"ח תנועה.
מנסים לאתר חניון יפה שראינו יום קודם, בדרכנו לחניון "עטור הכוכבים" הקודם. נהגתי בתבונה אתמול- זיהיתי מקום שנראה לי יפה ופשוט הזנתי את המיקום המשוער שלו לזכרון של מר גארמין. מסתבר שישנם שני חניונים על הגדה ההיא של האגם- יותר טוב!
בחניון הראשון אני משוחח עם בעל המקום, איש עם שפם ארוך ארוך, שתפוס בכל צד עם ארבע גומיות. הויקינג מדווח שהחניון מלא. בדרך לחניון השני אנחנו רואים סופרמרקט ונוהר קופצת כדי למלא את המחסנים. בזמן שהיא שם, אני עורך מחקר קצר בספרון שהשאלנו עם כל אתרי הקמפינג באירופה (שלא באמת כולל את כולם), ומאתר את מספר הטלפון של החניון השני. אני מחייג עם כרטיס הסים הבינלאומי הארור ולבסוף מצליח להקים שיחה ואפילו לקבל מענה מהיר. אבל... הם סוגרים בשמונה בערב. כלומר, לפני עשרים דקות. אני מגיע להסדר "המתנה קלה", וקורא לנוהר במכשיר הקשר. היא קצת תקועה בקופה, אבל מספר דקות אחר כך, אנו בדרכנו לחניון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה