29. מנוחה על שפת... אגם?

סֵפּ, הבעלים של החניון האחרון- זה עם הטרקטור- המליץ להגיע לאחד החניונים על אגם Zell Am See. נוכח המבט השואל שלי הוא מוסיף "כולם טובים". אנחנו שונאים חניוני אגמים. הם בדרך כלל עמוסים מדי ולכן המוניים, יקרים ונטולי יחס אישי.

אבל כשהגענו לאגם הראשון שנתקלנו בו שם השעה היתה מאוחרת יחסית, המחיר לא היה נורא ויש להם אגם שאפשר לשחות בו. ממלאים טפסים במין דלפק קבלה עצום. גודלו לא אופייני- כמו במלון- ונוסעים למקום החנייה. ממש לפני החנייה אומרת לי נוהר: "אני לא יודעת, אני לא אוהבת את החניון הזה, אבל מאוחר ואי אפשר לבטל- נכון? אני עונה לה "לא שילמתי להם כלום. אפשר לדבר איתם ולדעתי לא תהיה בעיה".
אני חוזר לקבלה והבחורה בדיוק מזנקת על אופנייה כדי לחבר אותנו לחשמל. אני מסביר לה והיא מהנהנת בהבנה, אבל היא רוצה לומר משהו שקשה לה להוציא מהפה, הבחורה באי נוחות קיצונית. אני שואל אם יהיה לה נוח יותר אם אכנס לקבלה ואשוחח עם בעלת המקום, והיא נאנחת בהקלה ומהנהנת בקצב מהיר בראשה, בהקלה עצומה.

אני מסביר לבעלת המקום שעמוס לנו מדי, מחזיר לה את כל הברושורים ומוסיף "Sorry for your time". היא מקבלת את טיעוניי, אבל טוענת כנגד שאין שום מקום פחות עמוס בסביבה.

אנחנו ממשיכים אל הלא נודע, שמחים שלא נשארנו- אגמים זה לא טוב לנו. אנחנו צריכים יערות והרים. הכל יהיה בסדר. אנחנו יודעים. אבל עדיף שיהיה בסדר כמה שיותר מוקדם... שמחים לגלות שלט קמפינג, אנחנו מנתרים לעברו בצייתנות עיוורת. בשבריר שנייה מזהה נוהר שהיינו כאן כבר פעם... רגע! זה אותו חניון שיצאנו ממנו הרגע! פניית פרסה מצילה אותנו ויש תחושה שהאגם רודף אותנו. תופסים כיוון, מתרחקים מספר קילומטרים ונותנים לגארמין משימת ניווט: תציג לנו חניונים! הוא מוביל היישר לתוך כפר. אני חושב לעצמי וממלמל בליבי "נו? מה זה השטויות האלו? לאן הוא מוביל? חסר שנגיע לחניון הקודם בפעם השלישית- הפעם מהחצר האחורית!". בדיוק כשאני חושב שהנה מר גארמין הנווט מכזיב, מתגלה חניון.

בקבלה אישה מבוגרת מאד מאד, מצוידת באנגלית מינימאלית. היא ממש טובה בפנטומימה ולכן נוהר מיד מוצאת איתה שפה משותפת (בכל הטיולים שלנו היא תמיד הפתיעה אותי עם הכשרון הזה שלה. אני חושב שזו פשוט האהבה שלה לשחק בפני קהל). אני מביט בהן מדברות ולא מבין מילה. מידי פעם אני מנסה להשתתף בשיחה וזוכה למבטי חמלה מהזקנה.

נוהר מתרגמת את דבריי, לפחות כך נדמה לי, ומידי פעם מעדכנת אותי בפרטים כאלו ואחרים. מצאנו חניון נהדר. חונים על שפת האגם, שני מטרים מהמים. אינטרנט עולה 2 יורו. לא לשעה. חד פעמי! יצאתי טמבל כשלא חניתי ליד המקלחות, וסתרתי את אחד משני עיקרי הדת שלנו כאן: אינטרנט אלחוטי וקרבה למקלחות.

אז מה קרה לסלידתנו מהאגמים? למה האגם הזה לא מגעיל בעינינו?
אני חייב לתקן את עצמי, זה אינו אגם. במונחים גרמנו-אוסטריים זוהי שלולית קטנה בגודל של שניים שלושה מגרשי כדורגל.
רוב הקראוונים אינם חונים על שפת המים, אלא במצבור קראוונים גדול מעבר לשביל. יש סירות מכל מיני סוגים שאפשר פשוט לקחת ולהשיט באגמון, בתיאום עם המסעדה שבמקום והכל נראה מצוין.

מתחבר לחשמל, פותח בחוץ שולחן וארבעה כסאות מערכת הפיקניק שבתא המטען. שותה בירה ובוהה אל מעבר לאופק. ירדן לידי מצמצמת עיניה ומביטה לכיוון האגם.
- "הצבא"
- "מה?" אני שואל, עדיין שקוע בחלומותיי...
- "הצבא בא"
- "מה? איזה צבא?" אני מביט לעברה והיא מחווה בראשה לעבר המים.

צבא של ברווזים מדוושים במרץ לעברנו- האורחים החדשים.
חגיגת האכלה נפתחת כשהלחם היבש שלנו מוצא ייעוד חדש.

Camping Bad Neunbrunnen מוצא חן בעינינו מאד. פשוט. זול. אינטרנט. ברווזים. סירות. לא עמוס מדי. אחרי ארוחת ערב נהדרת נרדמות הבנות ואני עם שרון בסקייפ. שוק ההון עושה דברים בלעדיי, שרון מטפל בעניינים לבד ולמרות שאני לא חש אשמה ממשית, עדיין זה מתסכל. מנסה לא לרמוז לו על דרכי פעולה שנראות לי נכונות, כי אני מנותק לחלוטין- לא מצליח לנתח את השוק- המוח לא עובד, אין סיכוי למצוא שעה וחצי של פרטיות שתאפשר לחשוב באופן שקול ואחראי (טכנית, יכולתי לוותר על הכתיבה, אבל זה לא יקרה, מבחינתי הכתיבה היא חלק מהטיול).

אני מכוון את שרון בסקייפ והוא צולל לאגמון שלנו באמצעות Google Earth ואנחנו נזכרים איך פעם כיוונתי אותו טלפונית לאתר אדם מסויים על חוף ים הומה באוסטרליה.

האגמון משרה עלינו עצלות וביום ד' אנחנו יוצאים מאוחר בבוקר לכיוון האלשטאט. העיירה הציורית שהפכה לאתר מורשת עולמית, ולא בכדי.