אולי בגלל שלגלובגלוקנר התכוננתי נפשית, ובניתי צפיות כלפיו, ולא עשיתי זאת לקראת הנסיעה להאלשטאט- אולי זו הסיבה שתופסת אותי הדרך לא מוכן. 113 קילומטרים של פיתולים, עליות וירידות בשיפועים של 12%-15% שכאילו לא מסתיימים.
כמעט שאין תנועה- ממש אפסית. בשלב מסויים אנחנו נוסעים עשרות קילומטרים אחרי שני אופנועים מדהימים ומתפתלים איתם ימינה ושמאלה שוב ושוב. הדרך מעייפת ונהדרת ומסתיימת במנהרה שחוצה את כל בסיסו של ההר העצום, שהוא בעצם מכרה המלח שמכיל מלח לעוד 400 שנים לפחות- אז כל מי שרוצה לבקר- לא יחסר מלח בזמן הקרוב.
המנהרה ארוכה, וכמו כל הדרך הזו, גם היא מפתיעה- אני חושש שטעינו והיא בעצם לוקחת אותנו הרחק מהעיר שאמורה להיות ממש ממש כאן. אולי זה נובע מטיסת המכשירים- בבטן ההר מאבד מר גארמין קליטה וכל פיקסל במסך המגע שלו משדר מסרים תת מודעים של פאניקה וחרדה קיומית. כשיוצאים מהמנהרה מציפה אותנו תחושת הקלה עצומה- היא מסתיימת בטבורה של העיירה הציורית שנדחקת בין ההרים לבין אגם שלפי מראהו נוצר, ככל הנראה, אחרי שלחץ מישהו את אגודלו הענק ויצר בור שהתמלא ברובו במים. בשולי האגם נבנתה עיירה מדהימה. כשאתה סוקר את קו האופק של האלשטאט, עליך לשאת את מבטך מעלה מעלה...
אנחנו נוחתים ישר על חניון הקראוונים שאיכשהו הצליח להידחק פנימה לעיירה. מחנים את הבית שלנו בכניסה ונכנסים לקבלה. אין ספק שהאישה הדברנית שלפנינו היא בעלת הבית, כל ישותה משדרת שליטה. היא מסבירה לזוג צעיר על החניון, ועל העיר, ועל היקום, החיים וכל השאר. הבחורה שואלת למחיר והיא עונה לה 62 יורו. הבחורה מתביישת לשאול, והבעלבוסטית עונה עבורה: "עבור שני לילות". הבחורה מצחקקת בהקלה. כך הם שותים את תורתה במשך דקות ארוכות, בהן אנו ממתינים וממתינים. וממתינים... עד שהיא מסיימת לעבור איתם על האתר האחרון במפה האחרונה, של העולם כולו- כך נדמה. הזוג הצעיר יוצא והאישה, גירסה נשית כבדת גוף של ה-Soup Nazi מסיינפלד, פונה אלינו עם חיוך ששמור בדרך כלל לפקידי עירייה וחוקרי משטרה במשטרים אפלים למחצה עד אפלים וחצי.
אנחנו מצביעים על הקראוון שמחוץ לחלון, זה שנראה כמו בית גדול, זה שלא היה סיכוי שתחמיץ את העובדה שהוא חוסם כל הזמן הזה את הכניסה לחניון שלה, ומבקשים מקום ללילה. היא מביטה בנו במבט המום ומנידה ראשה בצער: "קראוון?! לא לא! אין מקום לקראוון.
אנחנו נותרים שם בפנים קפואות, ממתינים למשפט הבא שלה- אולי המלצה על מקום אחר. היא אומדת אותנו במבטה ואכן מוציאה משפט נוסף ומפתיע, כאילו רק רצתה לבחון את תגובתנו לפני כן, היא מוסיפה: "אה! ההם עוזבים. בעצם גם הם כבר לא נמצאים. יש. יש מקום!".
אנחנו מבררים עוד פרטים, ומפרט לפרט מתגלה לי שהאישה הזו פשוט לא סובלת אותי משום מה. לכל שאלה שלי היא עונה בעוקצנות. למשל: "יש מקום קרוב לשירותים?" - "לא. זה במרחק עשרים מייל מהשירותים, כאילו שאני יכול לנחש שהמקום בגודל של מטבע! זה מגיע למצב בו אני מבקש מנוהר, בעברית, שתשאל את השאלות שאני רוצה לברר. היא דורשת דרכון "אתם יכולים לדמיין לעצמכם מקום באוסטריה שאינו דורש פאספורט?". היא מתגאה שהיא מכירה את האיזור ושהיא למדה כאן בבית הספר, מאז שהיא ילדה. אנחנו, באופן על-חושי, משדרים אחד לשני לא לנשוך בפתיון, וכשהיא מבינה שאין לה דרך להעמיס עלינו את כל פרטי האיזור היא מסתפקת בהסבר היכן להחנות את הקראוון ואנחנו נושמים לרווחה וטסים החוצה.
המקום קצת קצר על הקראוון שלנו. לידו עוד קראוונים שחונים בניצב לשביל. אני מתמרן ונוהר מכוונת אותי עם מכשיר הקשר. זו מדשאה, אבל יש שני קטעים בוציים עם סימני צמיגים של הרכב הקודם שחנה שם- מטרתנו היא לחנות על הבוץ ולהותיר קצת דשא עבור השולחן והכסאות.
אז, אחרי כל המאמץ, יוצאת בעלת הבית וממטירה עלינו הוראות כעוסות: היינו אמורים לחנות במקביל לשביל ולא במאונך לו- כי הקראוון שלנו ארוך. "אה! OK!" אני אומר בחיוך רחב, ובליבי ממטיר עליה שלל קללות-נגד שנועדו לסתור את הקללות שהיא בודאי ממטירה עלי בליבה. כעת ברור איך הפך הרכב הקודם את המקום לביצה, שכן אני עושה בדיוק את אותו הדבר. בעלת הבית לופתת את ראשה וזועקת שהרסתי לה את הדשא. אני מודיע לה שהמצב היה כזה גם קודם לכן, והבי-פולארית הזו אומרת "אני יודעת" וחוזרת לקבלה. עוכרת ישראל! אני נמלך בדעתי וברגע האחרון נמנע מלשלח אחריה קללת אבדה קדאברא...
אני מתחבר לחשמל במהירות ואנחנו זזים כדי לתפוס את הסיור האחרון במכרה המלח.
הכל קטן וקרוב בהאלשטאט. תוך דקות אנחנו נמצאים בכניסה לרכבת הכמעט-אנכית, עם אותו טריק של קרון כפול שראינו בגרוסגלוקנר. קונים כרטיס משפחתי ועולים למעלה- עלינו לסור מיידית ל-Minershouse כדי לא להחמיץ את הסיור. הבעייה היא שהשילוט גרוע וכל השאר בגרמנית. הדרך די ארוכה ואנחנו ממהרים- עובדות שמקשות על ההתמצאות עוד יותר.
בסוף מגיעים ונשלחים לחדר הלבשה שנראה כמו אפסנאות צבאית: נוהר ואני מקבלים חליפות בגדים ירוקות-בית-חולים, מעיין וירדן מקבלות חליפות עם חולצה לבנה ומכנסיים תכולים. מדריך צעיר עם ז'אקט של אדמירל בכיר בצי כורי המלח של האלשטאט מוביל אותנו לבטן האדמה בסדרת מעברים צוננים, בליווי הסברים בגרמנית ואנגלית. כל קומה נקראת Horizon והטמפרטורה היא 8 מעלות צלזיוס באופן קבוע, כי ההר שומר על הטמפרטורה השנתית הממוצעת, מה שמצביע על חורף עם טמפרטורות שערורייתיות של מינוס 20-25 מעלות! אחרי מיצג אור-קולי בחלל גדול עם אגמון תת קרקעי, מגיעים למגלשות עץ בהן השתמשו הכורים כדי לרדת במהירות ממפלס למפלס- אחת מהן עוברת 64 מטרים ומצוידת במד מהירות. המדריך מתבדח שמצלמים אותנו יורדים וביציאה משלמים את הדו"ח. מה שחשוב הוא לא לבלום בשום אופן והמדריך מנסה לשנן כיצד אומרים את זה בעברית, כדי שיוכל מעתה להזהיר על כך ב-8 שפות שונות במקום 7 שהוא יודע. תחרות!!! כולם יורדים את המגלשה במהירויות של 17-32 קמ"ש ורק המדריך, שהמתין להיות אחרון, עושה את זה ב-45 קמ"ש. בעוד כולם מתפעלים מהיכולות המוטוריות של הבחור, הוא תוחב במיומנות את מטפחת המשי עליה ישב לאחד מכיסיו.
בין לבין יש גם הסברים על אופן הכרייה לפני 7000 שנה ועד היום. מבטן ההר יוצאים רכובים על רכבת פתוחה במנהרה נמוכת תקרה. נחמד. נהנינו. יורדים ברכת האנכית ויוצאים לטיול ארוך ארוך בעיירה הקטנה קטנה הזו.
היופי מרהיב, עוצר נשימה לעיתים. כל גרגר משדר אותנטיות מוחלטת. הכל מקורי. הכל מעוצב, אבל לא על ידי מחשבים, רעיונות, או חלומות עתידניים. הכל מטופח בשתי ידיים, לרוב זקנות. בדיוק כאשר אני אומר בפעם החמישית "כל עלה במקום" בהשתוממות אמיתית, יוצאים למרפסת הקומה השנייה, בבית שמעלינו, זוג זקנים- היא לידו, מוכנה להושיט עזרה, והוא פולה מאדנית הגרניומים האדומים את כל העלעלים היבשים והחומים, בעדינות ומסירות.
אנחנו מטיילים כמעט עד שנגמר לנו הרחוב וחוזרים. מצלמים המון. הכל מדהים כאן. לא ניתן, למשל, למצוא בהאלשטאט שלט פרסומת פלסטי עם נורת ניאון שמאירה אותו מבפנים. הכל נשקל ונמדד, הכל תוכנן כדי לשמר את האותנטיות של המקום.
נוהר קוראת לנו להביט על עץ בחזית בית. עץ אגסים גבוה. עמוס פירות. ממוקם בחזיתו של בית, ברחוב צר. העץ נראה כמו תמונה של עץ. הוא דו ממדי! במשך שנים הוא גוזם ועוצב לגדול לרוחב ולגובה, מבלי להפריע לרחוב. האגם, הסירות והמקפצות ליד הבתים שגובלים באגם, שמאפשרות לצאת לחצר ולקפוץ ישר לאגם- אנחנו מתלהבים מכל פרט.
זקנה חייכנית מחנה את האופניים ליד הספסל הישן שאני יושב עליו. נוהר והבנות יושבות על גרם מדרגות פתלתל בצידו השני של הכביש הצר. הזקנה מחייכת אלי. האנשים כאן מזדקנים יפה, רוכבים על אופניים לכל מקום, פעלתנים. רק דיברתי! מספר דקות לאחר מכן אנו פוסעים ברחוב ומולנו חולפת זקנה אחרת שדווקא מביטה בנו במבט כועס, פולטת "סססססססססס" נחשי ארוך ומנידה בראשה מצד לצד. אני נקרע מצחוק בקול גדול (שתשמע הנוכלת), מדמיין שהיא מסלית'רין ומשוחחת עם נאגיני בלחששנית.
אנחנו יושבים במסעדה ומזמינים שתי עוגות: שטרודל התפוחים הכי טעים שטעמה נוהר- לה ולי, ולבנות עוגת שוקולד מדהימה. כמובן שמבקרים בגלידריה, אבל לא בחנות מזכרות כי הבנות עברו את התקציב ביום הקודם (פי 3 מהתקציב, למען האמת). חוזרים לקראוון ונוהר מכינה צלעות מדהימות, רביולי וסלט כרוב אדום. בטיול הזה כל ארוחת ערב מלווה בהרבה בירה עבורי. אני שחוט מעייפות, מתגלגל למיטה ונרדם מיד. מתעורר ב-6 בבוקר מחלום לא נעים, שאין לי כוח להקליד כאן...
ירדן מצאה את "הצריף המצווח" והחליטה שהעיירה הזו היא הוגסמיד- היום נחפש את הדובשנרייה ופונדק שלושת המטאטאים.
החניון. החניון בהאלשטאט ממוקם טוב, אבל חדרי האמבטיות והשירותים הם פשוט התגלמות חוסר התכנון: דלתות שנפתחות החוצה במקום פנימה, ניקוז שזורם מהמקלחון השכן אל רגלי המתרחץ, ריח נוראי בחדר המשתנות. זה דווקא היה משעשע: בעודי משתין, לפתע מעל ראשי הרעיש מכשיר הדפה. לא התאפקתי ואמרתי לו: "סתום ת'פה שלך- ברור שמישהו כאן לא עושה את העבודה שלו!", שתי שניות לאחר מכן, כתגובה מידית להאשמותי, נחת עלי רסס עדין של מטהר אוויר מצחין. ברחתי משם תוך מלמול התנצלויות למכשיר החרוץ.
עוד דבר מוזר בחניון: יש אינטרנט חופשי, אבל בשעות 9:30-11:30 בבוקר ו- 16:00-18:00 בערב, בשעות שאתה אמור לטייל ולהינות מהעיירה. לא אהבתי. ברור שזה תעלול מבית היוצר של בעלת הבית חולת השליטה.
כמעט שאין תנועה- ממש אפסית. בשלב מסויים אנחנו נוסעים עשרות קילומטרים אחרי שני אופנועים מדהימים ומתפתלים איתם ימינה ושמאלה שוב ושוב. הדרך מעייפת ונהדרת ומסתיימת במנהרה שחוצה את כל בסיסו של ההר העצום, שהוא בעצם מכרה המלח שמכיל מלח לעוד 400 שנים לפחות- אז כל מי שרוצה לבקר- לא יחסר מלח בזמן הקרוב.
המנהרה ארוכה, וכמו כל הדרך הזו, גם היא מפתיעה- אני חושש שטעינו והיא בעצם לוקחת אותנו הרחק מהעיר שאמורה להיות ממש ממש כאן. אולי זה נובע מטיסת המכשירים- בבטן ההר מאבד מר גארמין קליטה וכל פיקסל במסך המגע שלו משדר מסרים תת מודעים של פאניקה וחרדה קיומית. כשיוצאים מהמנהרה מציפה אותנו תחושת הקלה עצומה- היא מסתיימת בטבורה של העיירה הציורית שנדחקת בין ההרים לבין אגם שלפי מראהו נוצר, ככל הנראה, אחרי שלחץ מישהו את אגודלו הענק ויצר בור שהתמלא ברובו במים. בשולי האגם נבנתה עיירה מדהימה. כשאתה סוקר את קו האופק של האלשטאט, עליך לשאת את מבטך מעלה מעלה...
אנחנו נוחתים ישר על חניון הקראוונים שאיכשהו הצליח להידחק פנימה לעיירה. מחנים את הבית שלנו בכניסה ונכנסים לקבלה. אין ספק שהאישה הדברנית שלפנינו היא בעלת הבית, כל ישותה משדרת שליטה. היא מסבירה לזוג צעיר על החניון, ועל העיר, ועל היקום, החיים וכל השאר. הבחורה שואלת למחיר והיא עונה לה 62 יורו. הבחורה מתביישת לשאול, והבעלבוסטית עונה עבורה: "עבור שני לילות". הבחורה מצחקקת בהקלה. כך הם שותים את תורתה במשך דקות ארוכות, בהן אנו ממתינים וממתינים. וממתינים... עד שהיא מסיימת לעבור איתם על האתר האחרון במפה האחרונה, של העולם כולו- כך נדמה. הזוג הצעיר יוצא והאישה, גירסה נשית כבדת גוף של ה-Soup Nazi מסיינפלד, פונה אלינו עם חיוך ששמור בדרך כלל לפקידי עירייה וחוקרי משטרה במשטרים אפלים למחצה עד אפלים וחצי.
אנחנו מצביעים על הקראוון שמחוץ לחלון, זה שנראה כמו בית גדול, זה שלא היה סיכוי שתחמיץ את העובדה שהוא חוסם כל הזמן הזה את הכניסה לחניון שלה, ומבקשים מקום ללילה. היא מביטה בנו במבט המום ומנידה ראשה בצער: "קראוון?! לא לא! אין מקום לקראוון.
אנחנו נותרים שם בפנים קפואות, ממתינים למשפט הבא שלה- אולי המלצה על מקום אחר. היא אומדת אותנו במבטה ואכן מוציאה משפט נוסף ומפתיע, כאילו רק רצתה לבחון את תגובתנו לפני כן, היא מוסיפה: "אה! ההם עוזבים. בעצם גם הם כבר לא נמצאים. יש. יש מקום!".
אנחנו מבררים עוד פרטים, ומפרט לפרט מתגלה לי שהאישה הזו פשוט לא סובלת אותי משום מה. לכל שאלה שלי היא עונה בעוקצנות. למשל: "יש מקום קרוב לשירותים?" - "לא. זה במרחק עשרים מייל מהשירותים, כאילו שאני יכול לנחש שהמקום בגודל של מטבע! זה מגיע למצב בו אני מבקש מנוהר, בעברית, שתשאל את השאלות שאני רוצה לברר. היא דורשת דרכון "אתם יכולים לדמיין לעצמכם מקום באוסטריה שאינו דורש פאספורט?". היא מתגאה שהיא מכירה את האיזור ושהיא למדה כאן בבית הספר, מאז שהיא ילדה. אנחנו, באופן על-חושי, משדרים אחד לשני לא לנשוך בפתיון, וכשהיא מבינה שאין לה דרך להעמיס עלינו את כל פרטי האיזור היא מסתפקת בהסבר היכן להחנות את הקראוון ואנחנו נושמים לרווחה וטסים החוצה.
המקום קצת קצר על הקראוון שלנו. לידו עוד קראוונים שחונים בניצב לשביל. אני מתמרן ונוהר מכוונת אותי עם מכשיר הקשר. זו מדשאה, אבל יש שני קטעים בוציים עם סימני צמיגים של הרכב הקודם שחנה שם- מטרתנו היא לחנות על הבוץ ולהותיר קצת דשא עבור השולחן והכסאות.
אז, אחרי כל המאמץ, יוצאת בעלת הבית וממטירה עלינו הוראות כעוסות: היינו אמורים לחנות במקביל לשביל ולא במאונך לו- כי הקראוון שלנו ארוך. "אה! OK!" אני אומר בחיוך רחב, ובליבי ממטיר עליה שלל קללות-נגד שנועדו לסתור את הקללות שהיא בודאי ממטירה עלי בליבה. כעת ברור איך הפך הרכב הקודם את המקום לביצה, שכן אני עושה בדיוק את אותו הדבר. בעלת הבית לופתת את ראשה וזועקת שהרסתי לה את הדשא. אני מודיע לה שהמצב היה כזה גם קודם לכן, והבי-פולארית הזו אומרת "אני יודעת" וחוזרת לקבלה. עוכרת ישראל! אני נמלך בדעתי וברגע האחרון נמנע מלשלח אחריה קללת אבדה קדאברא...
אני מתחבר לחשמל במהירות ואנחנו זזים כדי לתפוס את הסיור האחרון במכרה המלח.
הכל קטן וקרוב בהאלשטאט. תוך דקות אנחנו נמצאים בכניסה לרכבת הכמעט-אנכית, עם אותו טריק של קרון כפול שראינו בגרוסגלוקנר. קונים כרטיס משפחתי ועולים למעלה- עלינו לסור מיידית ל-Minershouse כדי לא להחמיץ את הסיור. הבעייה היא שהשילוט גרוע וכל השאר בגרמנית. הדרך די ארוכה ואנחנו ממהרים- עובדות שמקשות על ההתמצאות עוד יותר.
בסוף מגיעים ונשלחים לחדר הלבשה שנראה כמו אפסנאות צבאית: נוהר ואני מקבלים חליפות בגדים ירוקות-בית-חולים, מעיין וירדן מקבלות חליפות עם חולצה לבנה ומכנסיים תכולים. מדריך צעיר עם ז'אקט של אדמירל בכיר בצי כורי המלח של האלשטאט מוביל אותנו לבטן האדמה בסדרת מעברים צוננים, בליווי הסברים בגרמנית ואנגלית. כל קומה נקראת Horizon והטמפרטורה היא 8 מעלות צלזיוס באופן קבוע, כי ההר שומר על הטמפרטורה השנתית הממוצעת, מה שמצביע על חורף עם טמפרטורות שערורייתיות של מינוס 20-25 מעלות! אחרי מיצג אור-קולי בחלל גדול עם אגמון תת קרקעי, מגיעים למגלשות עץ בהן השתמשו הכורים כדי לרדת במהירות ממפלס למפלס- אחת מהן עוברת 64 מטרים ומצוידת במד מהירות. המדריך מתבדח שמצלמים אותנו יורדים וביציאה משלמים את הדו"ח. מה שחשוב הוא לא לבלום בשום אופן והמדריך מנסה לשנן כיצד אומרים את זה בעברית, כדי שיוכל מעתה להזהיר על כך ב-8 שפות שונות במקום 7 שהוא יודע. תחרות!!! כולם יורדים את המגלשה במהירויות של 17-32 קמ"ש ורק המדריך, שהמתין להיות אחרון, עושה את זה ב-45 קמ"ש. בעוד כולם מתפעלים מהיכולות המוטוריות של הבחור, הוא תוחב במיומנות את מטפחת המשי עליה ישב לאחד מכיסיו.
בין לבין יש גם הסברים על אופן הכרייה לפני 7000 שנה ועד היום. מבטן ההר יוצאים רכובים על רכבת פתוחה במנהרה נמוכת תקרה. נחמד. נהנינו. יורדים ברכת האנכית ויוצאים לטיול ארוך ארוך בעיירה הקטנה קטנה הזו.
היופי מרהיב, עוצר נשימה לעיתים. כל גרגר משדר אותנטיות מוחלטת. הכל מקורי. הכל מעוצב, אבל לא על ידי מחשבים, רעיונות, או חלומות עתידניים. הכל מטופח בשתי ידיים, לרוב זקנות. בדיוק כאשר אני אומר בפעם החמישית "כל עלה במקום" בהשתוממות אמיתית, יוצאים למרפסת הקומה השנייה, בבית שמעלינו, זוג זקנים- היא לידו, מוכנה להושיט עזרה, והוא פולה מאדנית הגרניומים האדומים את כל העלעלים היבשים והחומים, בעדינות ומסירות.
אנחנו מטיילים כמעט עד שנגמר לנו הרחוב וחוזרים. מצלמים המון. הכל מדהים כאן. לא ניתן, למשל, למצוא בהאלשטאט שלט פרסומת פלסטי עם נורת ניאון שמאירה אותו מבפנים. הכל נשקל ונמדד, הכל תוכנן כדי לשמר את האותנטיות של המקום. נוהר קוראת לנו להביט על עץ בחזית בית. עץ אגסים גבוה. עמוס פירות. ממוקם בחזיתו של בית, ברחוב צר. העץ נראה כמו תמונה של עץ. הוא דו ממדי! במשך שנים הוא גוזם ועוצב לגדול לרוחב ולגובה, מבלי להפריע לרחוב. האגם, הסירות והמקפצות ליד הבתים שגובלים באגם, שמאפשרות לצאת לחצר ולקפוץ ישר לאגם- אנחנו מתלהבים מכל פרט.
זקנה חייכנית מחנה את האופניים ליד הספסל הישן שאני יושב עליו. נוהר והבנות יושבות על גרם מדרגות פתלתל בצידו השני של הכביש הצר. הזקנה מחייכת אלי. האנשים כאן מזדקנים יפה, רוכבים על אופניים לכל מקום, פעלתנים. רק דיברתי! מספר דקות לאחר מכן אנו פוסעים ברחוב ומולנו חולפת זקנה אחרת שדווקא מביטה בנו במבט כועס, פולטת "סססססססססס" נחשי ארוך ומנידה בראשה מצד לצד. אני נקרע מצחוק בקול גדול (שתשמע הנוכלת), מדמיין שהיא מסלית'רין ומשוחחת עם נאגיני בלחששנית.
אנחנו יושבים במסעדה ומזמינים שתי עוגות: שטרודל התפוחים הכי טעים שטעמה נוהר- לה ולי, ולבנות עוגת שוקולד מדהימה. כמובן שמבקרים בגלידריה, אבל לא בחנות מזכרות כי הבנות עברו את התקציב ביום הקודם (פי 3 מהתקציב, למען האמת). חוזרים לקראוון ונוהר מכינה צלעות מדהימות, רביולי וסלט כרוב אדום. בטיול הזה כל ארוחת ערב מלווה בהרבה בירה עבורי. אני שחוט מעייפות, מתגלגל למיטה ונרדם מיד. מתעורר ב-6 בבוקר מחלום לא נעים, שאין לי כוח להקליד כאן...
ירדן מצאה את "הצריף המצווח" והחליטה שהעיירה הזו היא הוגסמיד- היום נחפש את הדובשנרייה ופונדק שלושת המטאטאים.
החניון. החניון בהאלשטאט ממוקם טוב, אבל חדרי האמבטיות והשירותים הם פשוט התגלמות חוסר התכנון: דלתות שנפתחות החוצה במקום פנימה, ניקוז שזורם מהמקלחון השכן אל רגלי המתרחץ, ריח נוראי בחדר המשתנות. זה דווקא היה משעשע: בעודי משתין, לפתע מעל ראשי הרעיש מכשיר הדפה. לא התאפקתי ואמרתי לו: "סתום ת'פה שלך- ברור שמישהו כאן לא עושה את העבודה שלו!", שתי שניות לאחר מכן, כתגובה מידית להאשמותי, נחת עלי רסס עדין של מטהר אוויר מצחין. ברחתי משם תוך מלמול התנצלויות למכשיר החרוץ.
עוד דבר מוזר בחניון: יש אינטרנט חופשי, אבל בשעות 9:30-11:30 בבוקר ו- 16:00-18:00 בערב, בשעות שאתה אמור לטייל ולהינות מהעיירה. לא אהבתי. ברור שזה תעלול מבית היוצר של בעלת הבית חולת השליטה. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה