מה אומר לכם, טיול עירוני זה לא בשביל הבנות שלנו. אנחנו גם לא בטוחים לגמרי שהיינו בחלק העתיק והיפה של פרייבורג, פסענו על הכביש הצמוד לתחנת הרכבת עד ל"חלק יפה יותר של העיר", וזו בעצם הגדרה מדויקת של "כל העיר", שהרי ברוב הערים החלק הפחות יפה הוא זה של תחנת הרכבת- לא?
בכל לילה אני מקריא לבנות סיפורים לפני השינה ואנחנו יוצאים כולנו למסע עם "הסייח השחור". מחשיך כאן רק בעשר והבנות ישנות מאוחר מאד בכל לילה.
חיפשנו איזה Tourist information וכיוונו אותנו שלוש פעמים למקומות שונים, עד שנשמה טהורה אחת כיוונה אותנו וגם וידאה שאנחנו מגיעים לשם. אחרי שעמדנו בתור עשר דקות, כשהבנות קורסות על כסאות צבעוניים מרשימים אך קשיחים שנועדו למשהו אחר מישיבה, הסבירו לנו שעלינו לעלות לקומת הגלריה, שם יש את ההנהלה הבכירה שככל הנראה מורכבת מאנשים אחרים ושונים- שיודעים אנגלית למשל... אחרי דקות ארוכות הבנו שהגענו לתחנת המידע של התחבורה הציבורית וגם לא הבנו כל כך אם זו התחנה של האוטובוסים או הרכבת החשמלית או שניהם גם יחד.
לא נורא, זה עזר לנו לקנות כרטיס ליממה עבור כולנו לכל התחבורה הציבורי שתחשוק בה נפשנו. יש שם מערך תחבורה ציבורית ממש טוב, ולנו היתה מטרה- להגיע לאנשהו. לרכבל שנוהר תיכננה לנו להיום. עולים על קו 2 בחשמלית, מקפידים לנסוע בכיוון הנכון, ואז נוסעים בקו 21 באוטובוס. והנה אנחנו ברכבל. נו טוב. רכבל. נשמע כמו עוד דרך "לשרוף שעה".
אבל לא- הרכבל הזה הוא משהו מטורף!
קילומטרים של העפלה, מעלה מעלה, מרכס אחד למשנהו. הטמפרטורה צונחת עם הטיפוס מעלה ובשלב מסוים יורד גשם. למעלה אנחנו מגלים להפתעתנו.... שום דבר.
מסעדה שעזבנו אחרי שהמלצר הניח בחוסר אכפתיות את התפריטים על השולחן מבלי להעיף מבט לעברנו, או אולי אפילו לשאול אם אנחנו מבינים מילה מהתפריט הגרמני.
מסעדה שעזבנו אחרי שהמלצר הניח בחוסר אכפתיות את התפריטים על השולחן מבלי להעיף מבט לעברנו, או אולי אפילו לשאול אם אנחנו מבינים מילה מהתפריט הגרמני.
הירידה ברכבל מהממת כמו העלייה. הגשם מתדפק על חלונות הקרונית הקטנה שבה אנחנו נמצאים והטיפות נקוות עליהם ויוצרות איים קטנטנים שמידי פעם זולגים מטה ויוצרים פלגים דקיקים, מהירים וזמניים שמותירים שובלי טיפות זערוריים. הבנות מדמיינות שזהו משחק "סמוראי הירקות" או "נינג'ה הפירות" או "לוחם הקיטניות" שיש לאייפון ומנסות "לתפוס" בתנועות אצבע מיומנות את היובלים האלו בזמן ולחתוך אותם מהצד השני של הזגוגית- בטרם ייעלמו. אני מצידי מדמיין שהבנות עצמן הן ירקות ופירות ומתחיל קרב נפנוף אצבעות ודגדוגים בקרונית המיטלטלת כשנוהר מצלמת בוידאו ומציינת שיש כאן נופים מהמדהימים ביותר שניתן למצוא ואנחנו מעדיפים לערוך קרב דגדוגים (ולנדנד לה את הקרונית!).
בתחתית אנחנו תופסים אוטובוס וחשמלית בדרך חזרה לעיר העתיקה, קונים גלידה לבנות והמבורגר לי. אני עובר בסניף של Vodafone ובודק אפשרות לרכוש אינטרנט סלולרי. זה משתלם למי שנשאר רק בגרמניה, נדידה מייקרת את העניין מעל ומעבר לכדאיות. בטיול הבא אני אתפור פתרון מלא לעניין- בזאת אני משוכנע. הבנות אינן מרוצות מהיום הזה והעייפות נותנת אותותיה בכולנו. כולנו משוחחים על כך בליאות רבה כשאנחנו על הרכבת לאופנבורג (עיניים על הלוח! עיניים על הלוח! עיניים על הלוח!) וגם קצת אחר כך בחניון- נראה שעשינו דרך ארוכה מדי ליום אחד, עם פחות מדי הנאה. כל הזמן רצינו להימנע ממסע יתר, והנה גילינו מהו הגבול שלנו- גם לזה יש ערך כלשהו. החלטנו לעשות מאמץ מירבי שלא לחזור על הטעות הזו בטיול.
הרכבת בחזרה לאופנבורג היתה חוויה קשה, חום כבד משתרר בה ועצירה של 10 דקות שנועדה לאפשר מעבר של רכבת מנגד, כמעט מוטטה אותנו, בעיקר נפשית. הצפיפות היתה נוראית וישבנו חלק מהזמן בנפרד. משמאלי יושב איש מוזר ומעיין מולי. אני לוקח את כפות הרגליים המתוקות שלה ומתחיל לעשות לה רפלקסולוגיה. תוך חמש דקות מתחילות לרפרף העיניים שלה. חמש דקות לאחר מכן היא כבר ישנה שינה עמוקה. ירדן מבקשת גם ואני מבטיח לה רפלקסולוגיה ברכבת הבאה, מאופנבורג לHalbmail- התחנה הסמוכה לחניון. כשמגיעים לאופנבורג, תחנה מוכרת מדי לטעמנו (!), אנחנו בודקים היטב את הרציפים, הלוחות האלקטרוניים וכאמצעי בטחון נוסף אני חוקר איש לבוש מדים לבנים שמזכירים מדים של אדמירל בצי סוחר כלשהו.
גם הוא ממתין לרכבת, והסיבה לכך מעודדת ומרגיעה כאחד- הוא נהג הקטר שלנו! גם הוא מדבר אך ורק גרמנית, אך באורח פלא אנחנו מצליחים לערוך שיחה ארוכה ביותר שמתבססת על פנטומימה והיגיון בריא.
מסתבר שהוא כבר סבא, למרות שנראה בן 50 לכל היותר, ושהוא ממוצא רוסי. עוד מתברר שהוא היה בארץ עם אשתו ויש לו משפחה בישראל. הבנות עוקבות אחר השיחה בעניין, ומשוחחות בהתרגשות בינן לבין עצמן, כשאנחנו עולים איתו לרכבת הן טוענות שהוא דומה למישה, מיכאל, השומר בבית הספר- סטודנט צעיר ממוצא רוסי. הוא באמת מאד דומה לו- יהיה מצחיק אם הם באמת קרובים.
הפעם אני עושה רפלקסולוגיה לירדן והנסיעה עוברת בנעימים ובמהירות. כשאנחנו יורדים מהרכבת, מנופף לנו הדוד של מישה לשלום- איזה איש נחמד.
צפויה לנו הליכה של עשר דקות (חמש דקות, בגרסא האירופאית) ואנחנו משתהים בגן שעשועים. כשמתחיל לטפטף, מעיין טוענת שהיא לא הספיקה עדיין להתנדנד. נוהר וירדן יוצאות לעבר החניון ואני נשאר עם מעיין עד שהיא תשלים את התור של על הנדנדה. כשנמאס לה אנחנו מטיילים לאיטנו כשטפטוף גשם עדין מלווה אותנו.
אני נהנה מהטיול ולא רוצה להזדרז, אבל לא יכול שלא לחשוב על התיק שלי, שמכיל מיני-מינים של אלקטרוניקה רגישה למים. אני מונה אותם בראשי: מר גארמין... מכשירי הקשר שעמידים בפני השפרצות... אוזניות... מכשיר סלולארי... וגם המחברת שלי, עם כל הסיפור הזה כתוב עליה (!). יש לתיק הזה כיסוי ניילון שצריך לשלוף מהרוכסן התחתון שלו, אבל הטיול כה מהנה שאני מהמר על הפוגה בגשם.
נראה שהפוגה אכן מגיעה, מעיין מוצאת מגוון עלים יפים ומשליכה אותם לנהר הרגוע, אנחנו עומדים על גשר וצופים בהם שטים מעדנות במורד הזרם הרוגע. דגים מקפיצים ראשיהם מעל פני המים בכל חלקי הנהר, יוצרים מעגלי אדוות שנפתחים באופן אקראי כאן ושם, על פני מים חלקים שנראים כמו זכוכית עמוקה ושחומה. מעיין מגלה שיירות מדהימות של חשופיות שגבן בצבע חום שועלי וגחונן בצבע בז' זוחלות כולן באותו הכיוון ומשרטטות קו גבול דמיוני בין המדרכה ובין העשבייה שלצדה. אנחנו חוצים את הכביש הראשי, יד ביד, בריצה קלה והגשם מתגבר מעט, ואז- לפתע! נפתחים להם שערי השמיים ומבול שוטף אותנו ברגע. אני מוריד את התיק מגבי ומכסה אותו במעטה הניילון בעשר שניות שבתומן אני רטוב לחלוטין- מעיין מדווחת לי בחדווה שגם התחתונים האפורים שלי נרטבו. אני מעמיס את התיק על הגב הרטוב ואנחנו רצים-מצחקקים את כל העלייה המתפתלת עד לחניון הקראוונים. נוהר הגיעה עם ירדן הרבה לפנינו והצילה את הנכס החשוב ביותר למטיילים ברחבי הגלאקסיה- המגבות שהיו תלויות לייבוש.
אני נהנה מהטיול ולא רוצה להזדרז, אבל לא יכול שלא לחשוב על התיק שלי, שמכיל מיני-מינים של אלקטרוניקה רגישה למים. אני מונה אותם בראשי: מר גארמין... מכשירי הקשר שעמידים בפני השפרצות... אוזניות... מכשיר סלולארי... וגם המחברת שלי, עם כל הסיפור הזה כתוב עליה (!). יש לתיק הזה כיסוי ניילון שצריך לשלוף מהרוכסן התחתון שלו, אבל הטיול כה מהנה שאני מהמר על הפוגה בגשם.
נראה שהפוגה אכן מגיעה, מעיין מוצאת מגוון עלים יפים ומשליכה אותם לנהר הרגוע, אנחנו עומדים על גשר וצופים בהם שטים מעדנות במורד הזרם הרוגע. דגים מקפיצים ראשיהם מעל פני המים בכל חלקי הנהר, יוצרים מעגלי אדוות שנפתחים באופן אקראי כאן ושם, על פני מים חלקים שנראים כמו זכוכית עמוקה ושחומה. מעיין מגלה שיירות מדהימות של חשופיות שגבן בצבע חום שועלי וגחונן בצבע בז' זוחלות כולן באותו הכיוון ומשרטטות קו גבול דמיוני בין המדרכה ובין העשבייה שלצדה. אנחנו חוצים את הכביש הראשי, יד ביד, בריצה קלה והגשם מתגבר מעט, ואז- לפתע! נפתחים להם שערי השמיים ומבול שוטף אותנו ברגע. אני מוריד את התיק מגבי ומכסה אותו במעטה הניילון בעשר שניות שבתומן אני רטוב לחלוטין- מעיין מדווחת לי בחדווה שגם התחתונים האפורים שלי נרטבו. אני מעמיס את התיק על הגב הרטוב ואנחנו רצים-מצחקקים את כל העלייה המתפתלת עד לחניון הקראוונים. נוהר הגיעה עם ירדן הרבה לפנינו והצילה את הנכס החשוב ביותר למטיילים ברחבי הגלאקסיה- המגבות שהיו תלויות לייבוש.
אני שמחתי מאד שהפעלתי שיקול דעת וביצעתי רק מחצית מהמלצת בני המקום- לקפל את הפרגולה. אני סגרתי אותה כמעט עד הסוף ואת כסאות הפיקניק קיפלתי והשענתי על הקראוון, מוגנים מפני הגשם. כעת פתחתי את הפרגולה והכסאות ויכולנו לשבת בחוץ, לשתות שתייה חמה ולאכול ארוחת ערב. איזו ארוחת ערב!
לנוהר ולי יש חלוקת תפקידים ברורה שנובעת מהנטיות הטבעיות שלנו- לי יש אחריות מלאה על תיעוד המסע וענייני הקראוון (נהיגה, ריקון שפכים למיניהם, קיפול/פתיחת הפרגולה-הכסאות-השולחן, חילוץ בובות שנתקעו בחלון, תיקון כל מיני חלקים שהרסתי בתאונות קלות וגם הצלת זקנות גרמניות ברגע האחרון מדריסה). נוהר אחראית על הקניות, הבישול וחלקים נכבדים בתכנון המסע. אני מקווה שהיא מעריכה אותי כמחצית מהערכתי אליה- איזה ארוחות אנחנו אוכלים: סטייקים, גבינות ונקניקים מדהימים, תבשילי ירקות עם שרימפס, מרק ברוקולי טרי, לחמים טריים ונהדרים וכל זה עם התרופה שלי להרפייה: בירה מכל מין וצבע.
בכל לילה אני מקריא לבנות סיפורים לפני השינה ואנחנו יוצאים כולנו למסע עם "הסייח השחור". מחשיך כאן רק בעשר והבנות ישנות מאוחר מאד בכל לילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה