יום ג', היום החמישי לטיול...
- "אורי... כדאי שנקום... שבע וחצי עכשיו..."
- "זה בסך הכל עוד שני יורו... בואי נישן עוד קצת..."
מילאנו מים טריים. רוקנו מים אפורים. שילמנו במכונת הנירוסטה נטולת ההוראות. ויצאנו לדרכנו- מפארק אירופה, אל הסופרמרקט. חנינו על המדרכה ממול ובנוהל הרגיל: נוהר יוצאת לקניות ואני מחפש אינטרנט מהיר אלחוטי פרוץ.
יש!
זו הפעם הראשונה, אם כי לא ידעתי אז שזו תהיה גם האחרונה, שהצלחתי להתחבר לאינטרנט שמישהו השאיר פרוץ. עברתי על מיילים, העליתי תמונות לפייסבוק ואז העיפו את המסתנן- הרשת נחסמה. בעסה. כשמיצו הבנות את המשחק שלהן, העבירה ירדן את מעיין את הכביש, כשאבא החרד מתבונן מהחלון ומדווח לאמא בקשר ששתי זאטוטות בדרך אליה.
רשתות השיווק שנתקלנו בהן הכי הרבה הן: Lidl, Aldi, Billa ויש עוד כמה שלא זכורות לי. באטליה מצאנו שהרשתות הן Coop ועוד משהו שנשמע דומה... אני חושב Hipercoop... המידע הזה היה מועיל מאד באיטליה. אבל זה יקרה רק בעוד הרבה ימים ויסופר בהמשך.
אין לי חוויות מרשתות השיווק. אני לא אוהב את זה וכמו בארץ, גם בחו"ל, נוהר לוקחת על עצמה את נושא הקניות. המוצרים מסודרים באופן קצת אחר על המדפים ולפעמים אתה יוצא מדעתך בנסיון לוודא שאכן אתה קונה "מרכך" שיער ולא "מסיר" שיער. גם יש איזו נטייה לארוז באריזות קטנות... אה! ועוד דבר: זול! בעיקר בשר וגבינות. טעים, איכותי וזול.
פונים אל גארמין בבקשה לאתר מסלול בכיוון הכללי של מפלי טריברג ושמים פעמינו בחזרה לכיוון היער השחור. מיד בתחילת הדרך אנחנו מגלים עוד דבר על פארק אירופה; אנחנו נוסעים בכביש חד נתיבי ונוסעים בקלילות וחופשיות. מנגד, פקק דו-נתיבי עצום- אנחנו הגענו בערב ועזבנו בבוקר- וזהו, מסתבר, סדר הפעולות הנכון. בברכת "ברוך שלא עשנו משכימי קום" אנחנו ממשיכים לכיוון היער השחור כשהבנות רואות את הסרט "שכחו אותי בבית" במחשב. לאורך כל הדרך אנחנו תרים אחר מקום עצירה לפיקניק- הרכב עמוס במאכלים טריים וטובים ואנחנו גוועים ברעב. אבל אני מחפש את המקום האידאלי לעצירה. לצד הכביש מתפתל שביל אופניים שחוסם את הדרך לכל המקומות היפים שמימין. כאשר מתגלים מקומות יפים משמאל, עובר שביל האופניים הארור שמאלה! ממשיכים כך הלאה, עד שאני פשוט יורד מהכביש ופונה לדרך כפרית צרה, מעלה את הקראוון על תלולית עפר בזוית מצחיקה (יותר מפחידה ממצחיקה, למען האמת), שם מעצורים מאחורי הגלגלים האחוריים ואנחנו יוצאים לשדה קסום עם נוף שכמו נלקח מגלויה.
העניין עם נופים שנלקחו מגלויה הוא שמרחוק הם נראים נהדר ומקרוב רואים שהמדשאות הקסומות הן בעצם עשב גבוה. אולי יש קושי לפרוש שמיכה במקום כזה, אבל למי שיש קראוון יש גם תא מטען גדול... ושם מצויים כיסאות ושולחן מתקפלים (ערכת הקמפינג) שהופכים את הישיבה בשדה העשב לעונג מלכותי. נוהר יוצאת מהקראוון אחרי שהכינה חביתות וזכתה בתואר 'אלופת אירופה בהכנת חביתות בזוית של 30 מעלות' ואנחנו מעמיסים על השולחן מיצים, גבינות, נקניקים, לחם טרי מלא, לחמניות קטנטנות, דבש, ריבה ושלל הנאות לאדם הרעב.
מעיין ואני מורידים חולצות וחוצים את השדה, בשמש הנעימה, לעבר עץ תפוחים ענקי שנמצא במרכז השדה. אולי זה היום הכי חם בשנה כאן... פרפרים, דבורים זמזמניות וחגבים משתובבים סביבנו בחדווה, הרים גבוהים מתנשאים מכל עבר, שדות וכרמים משובצים על ההרים בזויות בלתי אפשריות לעיבוד- הכל סביבנו חד, רבגוני וחי.
חיפוש בתוכנה שמותקנת על גבי המחשב מעלה קמפינג חמישה כוכבים. המקום קצת יוצא דופן- אין בריכה, מגרש משחקים או אגם- אין מה לעשות שם, אבל המקום מנוהל על ידי משפחה של אנשים נחמדים, דוברי אנגלית שוטפת, מבינים עניין, יודעים לברר פרטים על אתרים מסביב, שמחים לעזור ולהתקשר לקמפינג הבא כדי לוודא שיש מקום, מדפיסים לנו את לוחות הזמנים של הרכבות וגם טורחים להסביר אותם...
Trend Camping נמצא בעמק קטן, בסמוך לעיירה הקטנה Wolfach שהקסימה אותנו ברחוב הראשי העתיק שלה, המרוצף אבנים אבנים, ומשובץ בחנויות קטנות וקסומות- מאפיות, חנויות בגדים וגולת הכותרת: גלידריה שמושכת אנשים מכל הסביבה- חלון קטן קטן שלפניו תמיד יש תור של מספר אנשים. לוולפאך נכס נוסף: תחנת רכבת שאיתה ניתן להגיע לכל מקום באזור היער השחור. אם נמצאים בקמפינג יותר מלילה אחד, ניתן לקנות שני כרטיסי מבוגרים, לכל זמן השהות במקום, תמורת 3 יורו והילדים נוסעים בחינם.
ובכן, ביומיים ששהינו שם הכרזנו על עצמנו כעל 'אלופי אירופה בריצת רכבות' ובסופם נשבעתי שלעולם לא ארוץ עוד אחרי רכבת.
החלטנו לנסוע לוולפאך.
התחנה של הקמפינג שלנו היא תחנה קטנטונת ולא כל רכבת עוצרת בה. היא מרוחקת מרחק של "חמש דקות הליכה" לדברי המקומיים. כאן גילינו לראשונה תכונה אירופאית מעניינת, אם כי בשלב זה טרם זיהינו אותה. ישראלים מורחים אותך כשהם אומרים: "אני מגיע תוך חמש דקות- תרתיח מים". אירופאים אומרים לך: "זה כאן קרוב" ואתה מבין שעולם המושגים שלהם לגבי מרחקים שונה לחלוטין משלך, וזה לא בגלל שבאירופה "הכל יותר גדול". הם פשוט טועים. נתקלנו, באופן עקבי, באנשים שתיארו לנו קילומטרים אחדים כ"100 מטרים".
ההליכה לתחנה "התארכה" ומצאנו את עצמנו רצים עם הבנות בטירוף אל הרכבת, שכן איחור משמעו המתנה של שעה. הגענו בשנייה האחרונה ואחרי 7 דקות גילינו את וולפאך. זמננו היה מוגבל שכן בין 20:40-23:30 אין רכבת, אבל היה ממש כיף- חקרנו פסלים של עייטים (יש שם שניים ולאחד מהם היתה "אלמנה חומה" מתחת לזנב), הבנות שיחקו במגרש המשחקים ואנחנו ישבנו על ספסל ואכלנו גלידה מול הנהר. נהנינו מאד להתנשק ולסחוט מהבנות צרחות התרגשות ושירי נונסאנס על ג'אסטין ביבר.
למחרת יצאנו ל-Freiburg, בירת היער השחור.
אבל בגלל תוואי הקרקע, לא ניתן לנסוע ישירות- הרכבת צריכה מעבר הרים, ולכן עלינו לנסוע ל-Offenburg ושם להחליף רכבות. הגענו לאופנבורג והחלפנו רציף בהמתנה לרכבת. הכל נראה מצוין ופשוט. על הלוח האלקטרוני כתוב פרייבורג ואנחנו ממתינים. אני מביט בשעון התחנה ומבחין שהרכבת מאחרת בשתי דקות. נוהר אומרת שזה לא סביר בגרמניה, וזה נכון. בגרמניה לא סביר שרכבת תאחר, אבל אבל אבל יתכן מאד שהיא תחליף רציף, וישנה סבירות של 100% בדיוק שההודעה על כך לא תינתן בשפה העברית ואפילו לא באנגלית- הם מאד מקפידים על הגרמנית בתחנות הרכבת.
מילא פספסנו את הרכבת, אבל הפספוס בא אחרי ריצה מטורפת. היינו צריכים להמתין 40 דקות באופנבורג, לרכבת ההמשך, וניצלנו את הזמן להשלמת מספר פריטי לבוש בחנות C&A. שם אירעה "תקלה" עם תחתונים שעיכבה אותנו. טסנו משם גוררים שתי ילדות. לא נהנינו. כשהגענו סופסוף לרציף, שמחנו על ההגעה בזמן ולמקום הנכון. ואז, בעודנו מתנשמים ומתנשפים, הבחנתי בשעון התחנה. לאחר מכן הבחנו שהמסכים הוחשכו- לא עוד פרייבורג ואז הבנו שאנחנו בעצם לבד על הרציף המתרוקן. הריצה לרציף השני היתה מאוחרת ומיותרת. עלינו להמתין שוב- כמעט שעה שלמה.
הלכנו לבית קפה לא מרשים ואכלנו עוגות ופרצלס כדי לעודד את רוחנו. הפעם יצאנו לעבר התחנה בטרם עת, בהילוך איטי ורגוע במופגן- לא עוד ריצת רכבות!
לא הסרתי את עיניי מהלוח, דרוך לשמע כל התראה מהכרוז הגרמני! וכצפוי- כשאתה דרוך ועירני אף אחד לא מנסה לעבוד עליך. 50 דקות לאחר מכן אנו פוסעים לעבר העיר העתיקה של פרייבורג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה