8. פארק אירופה

יום שני בבוקר. יצאנו בבוקר מהחניון וצעדנו לעבר הכניסה לפארק. מאות אנשים נוהרים לעבר השערים בצעדים מהירים, את המצעד היומיומי הזה מלווה מוסיקה אפית של נצחון הטובים על מכשלות הדרך ותלאותיה- תחושת התרגשות נטועה בלבבות ההמון הפוסע בהתרגשות.

בדיוק בתשע הגענו לקופות ועמדנו בתור- לא נורא, תוך דקות הגיע תורנו.

מאחר שרצינו כרטיס "היער השחור", שהוא כרטיס משולב עם כל האטרקציות באיזור, נאלצנו לעבור לעמדת ה-Information הממוקמת מאחור, יכולנו פשוט להקיף את הקופות מימין או משמאל ולגשת, אבל כידוע- ידע הוא כוח ולנו לא היה את הידע. בעמדת ה-Information יש כבר תור לא מבוטל. ולפתע עולה מחשבה. כרטיס היער השחור הוא פרסונאלי, מה אם יבקשו תעודה מזהה? הדרכונים בקראוון. אני רץ הלוך-חזור כ-4-5 ק"מ ומגיע תשוש ומיוזע. אין צורך. נוהר קנתה כרטיס בלי שום בעיה.

מתחילים במין מעלית שמאפשרת לראות את כל הסביבה ומשם זורמים הלאה. המקום מדהים, לכל מדינה אירופאית מוקצה חלק בפארק והכל מעוצב ברוח המדינה ותרבותה. משום מה יש שם אזור שמעוצב ברוח אפריקה. מאד מוזר וגם די מסקרן, אבל למי אכפת.

אני אוהב את המתקנים המטורפים במקומות האלו, ובסוף היום, בהתאם למסורת המשפחתית, גם פניתי לאטרקציה המרכזית. אבל בינתיים הסתובבנו בין מתקן אחד למשנהו- נהנינו מאד, אף כי לעיתים עמדנו בתורים די ארוכים. מי שמגיע לשם צריך ראשית לפענח את תוכנית המופעים ולהגיע אליהם בזמן. המופעים מספקים מנוחה נהדרת בין תור לתור.

ב-11:00 אני חייב לשוב אל הקראוון כדי להביא תרופה, מכשירי קשר שנשכחו ורפידות. הנעליים החדשות שלי ללא הרפידות הטובות וכואבות לי כפות הרגליים. שוב הלוך-ושוב. כשיוצאים יש דוכן החתמה מימין. צועד עם רגליים כואבות ומקווה שאכן הרפידות יעזרו. מדהים לראות שבכל שש הפעמים בהן צעדתי את הדרך הזו, לא פחת אותו זרם של מאות אנשים שבאים למקום. כשאני מגיע קצת אחרי 11 לקופות, המראה אינו מלבב- התורים התארכו באופן משמעותי ביותר. מי שמגיע לכאן- לא אחרי 9!

בגלל שאתמול היה יום ראשון ובגלל שרצינו להגיע מוקדם לפארק, נאלצנו לוותר על הקניות המתוכננות ולהסתמך על המזון שבפארק עצמו, בניגוד להמלצות שנתקלנו בהן באינטרנט. הרעב המטורף שתקף אותי בצהרים גרם לי להמר על האוכל היווני שללא ספק ענה על הקריטריון החשוב: המקום הקרוב ביותר לקיבה שלי. עמדתי בתור אינסופי שאינו מתקדם והימרתי על מנה שעלתה 7.90 יורו. עד שהגעתי לשולחן כולם היו רעבים- התנפלנו על המנה הקטנה וחיסלנו אותה בשלוש דקות. התור העצום גרם לנו לוותר על תוספת.

בין לבין ראינו מופע החלקה על הקרח ומופע שנקרא Illumination- מופע תאורה, ג'אגלינג, סטנד אפ (בגרמנית) ולוליינות מדהימה. החמצנו בגלל אי הבנה את המופע של הביתן הספרדי שכלל מופעי רכיבה בזירה- הצטערנו על כך מאד.

נוהר לקחה את הבנות הלאה ואני ישבתי על ספסל לכתוב קצת. יש מוסיקה של סרטי ילדים שמפריעה לשלווה והספסל שלי מתנדנד. אני קם ומסתובב ומגלה שהספסל הזה היה לא רע בהתאם לאפשרויות האחרות. חזרתי אל הספסל וישבתי לכתוב שנית.

אני מבחין בתופעה מוזרה. יש פרח באדנית מולי. המון אנשים אינם יכולים לעמוד בפניו, מתכופפים מעט, ומריחים אותו. התחלתי לעקוב אחרי התופעה בהשתאות הולכת וגוברת.

תמונה שנחרטה במוחי גורמת לי להודות על כך שאינני צלם, שכן הייתי ממרר בבכי על החמצתה. עברו כאן אמא ובנה הקטן בן החמש. היא מובילה אותו בכיסא גלגלים קטן וספורטיבי, בעל גלגלים מוטים בזוית ומחופים על ידי לוחות פרספקס עגולים בצבע צהוב זוהר. היא מסיעה אותו לאט והם משוחחים, מתקרבים אל האדנית, ועוצרים.

אני תוהה בליבי.... האם? האמנם? ואז היא אכן מתכופפת ומריחה- היא מדברת אל בנה ומרכינה את הפרח לעברו. הוא שואף לריאותיו הקטנות ומחייך. איך פספסתי צילום כזה??? התמונה מרגשת מאד. אני נזכר שירדן היתה חודש בבית חולים וקיבלנו חופש יום אחד לעשות טיול בגן החיות, עם עגלה שבתחתיתה אין מגבונים ואביזרי ילדים, אלא בלון חמצן.

לא ייאמן. זה ממש פרח בר מזל, מיוחד, הוא פתוח למחצה ונמצא בגובה אידאלי להרחה. קמתי לצלם את הפרח עם הטלפון הסלולארי ובעודי חוזר לספסל רוכנת לעבר הפרח בחורה נוספת!

עכשיו כבר הייתי נחוש לצלם מישהו מריח את הפרח!

נוהר והבנות נוסעות ברכבת שמקיפה את המקום ואני במארב ספסלי- ממתין למסניף הבא.

והיא באה! המרחרחת הבאה הוסתרה לי על ידי עובר אורח, אבל תפסתי אותה רגע לפני ההרחה!

המשכנו עוד ועוד בפארק אירופה. הוא ממש ענקי, אבל ויתרנו רק על מתקנים מעטים.

תמיד כשאנחנו בלונה פארקים אות הסיום הוא הביקור שלי במתקן הכי מרושע שיכול המקום להציע. שום דבר אינו מרתיע אותי- אני משוגע על הדברים האלו. המסורת הזו משאירה טעם טוב בפה וגם מונעת הידחקות בתורים ענקיים- בסוף היום הכל יותר רגוע. בפארק אירופה המתקן הזה הוא רכבת ה-Silver-Star. התור מתחיל בכניסה לבניין- אני מאושר- בבוקר התור הקיף את כל רחבת הכניסה- חסכתי לעצמי עמידה בתור של מאות אנשים.

אך, כמו תמיד במקומות האלו, התור מסווה את עצמו היטב, מסתיר את קיומו, מטעה ומבלבל. בשלב מסוים אתה רואה תור אחר, שמוביל למקום אחר, ותוהה בליבך מה עוד נמצא במבנה הזה. התור יוצא מהמבנה, מתפתל במרפסת, ואז חוזר שוב פנימה. רבע שעה לאחר מכן אתה מוצא עצמך בתור ההוא שלא ידעת להיכן הוא מוביל, מביט על היכן שעמדת ותוהה מי נוסע בזמן- אתה או האנשים ששם מאחור? האנשים בתור החדש נראים יותר משכילים מאלו בתור הישן- ההם, שם מאחור, לא יודעים מה מחכה להם...

התור גם מקיף תצוגה של מכוניות מקבוצת מקלרן, ואני מביט בהן בעניין. אני נזכר שנוהר סיפרה לי שראתה משפחה גרמנית עם שני ילדים ועוד שלישייה של ילדים בני שנתיים-שלוש. הנה המשפחה הזו, למטה, בתצוגת המכוניות. האם וחמשת צאצאיה. אני מבין שהיא לבד איתם כרגע וקולט איזו שליטה יש לאישה הזו. עודי מפרגן לה בליבי ואחד מהשלושה פורץ במנוסה! היא עטה עליו, ובמיומנות אוחזת באיזו רצועה שמשתלשלת מהתיק שלו... ואז אני מבין שהיא עם שלישייה, שני ילדים וגם... כלב! עכשיו אני מלא התפעלות!

ואז אני מבין מה גרם לי להבחין בכלב. הרצועה. היא החזיקה שתי רצועות: לאחת מחובר כלב ולשנייה ילד. ואז הבנתי שלילד אין תיק- יש לו מין רתמה עם רצועה. והיי! גם לשני אחיו יש רתמה עם רצועות... אחד מהם בכלל קשור לעגלה בקצה הרצועה! בחיי!!!

התור מושך אותי הלאה לעבר האולם האחרון.

ה-Silver-Star היא מסילת ברזל מפלצתית בגודלה. מתקן מופלא. מתוכנן היטב. מתוכנן שונה קצת: אין שם לופים וטריקים מלוכלכים שנשלפים מהשרוול ברגע האחרון. הצרפתים אמרו: אנחנו הולכים על... גדול!

עלייה מטורפת בזוית חדה שנמשכת 30-40 שניות שנדמות כנצח- כל מה שאתה רואה הם שמיים כחולים וענני כבשה משובצים בהם. ואז, כשאתה מתרגל למנח הפסטוראלי הזה... אתה מתיישר.

הגובה מדהים.

ואז אתה מתבקש להחזיר את כל מה שקיבלת, ומהר, כשאתה צולל כאבן אל התהום. ואתה חוזר על התהליך שוב ושוב. ותור הסיבובים מגיע. והפיתולים. ו... טוב קצת מיותר לדוש בזה. גדול ומהיר.

המלצות לפארק אירופה:

1. להגיע מוקדם לכניסה*.


2. * מסקנה מיום המחרת (ר' רשומה הבאה)- להגיע בנהיגה בערב שלפני ולהימנע מפקקים מטורפים.


3. כרטיס משולב של היער השחור? לדלג על הקופות מימין ולגשת ישר לעמדת ה-Information.


4. מתקנים מבוקשים- מוקדם בבוקר, או ממש בערב.


5. לסדר את הסיור לפי הזמנים של המופעים.


6. להביא אוכל לפיקניק.


7. נעליים טובות.


8. מומלץ להריח פרחים.


9. אם יש לכם שלישייה- שקלו שימוש ברצועות כלבים...

שוב עוברים את הדרך הארוכה לקראוון. מאווררים, מסדרים, נוהר הכינה צ'יפס והפתיעה ביכולת להכין פיצה במחבת (!).

הלכתי לנסות ולרוקן את השירותים הכימיים של הקראוון- בניגוד למקומות אחרים אין כאן עם מי לדבר, אין הנהלה, אין קבלה, יש מכונות.

ניצב מול מכונה שנראה בבירור שהיא התשובה לרצוני. היא כחולה מלפנים, אך כל השאר מנירוסטה כמובן. צינור מים מחובר לדופן הימנית, פאנל קידמי מפורט מאד, בגרמנית. יש שני כפתורים- האם יתכן שהאיור הזה מתייחס לשירותים כימיים? לא ברור. מה שמערפל את ההבנה היא העובדה שאין כיור/אסלת ניקוז. אפילו אם זו מכונה אוטומטית- עדיין נדרש איזשהו מקום לשפוך לתוכו את המיכל!

מגיע איש שרוכב על טוסטוס ללא קסדה- סימן היכר בינלאומי לכך שהוא מעובדי המקום שאתה מצוי בו. אני עוצר אותו ומבקש הסבר. אז ככה: תוקעים 1 יורו ומקישים על סילוק צואה (הכפתור החשוד) ולא על "מים טריים" ואז, הפלא ופלא, מורם תריס נירוסטה בחלק האחורי של המכונה ומגלה בור ניקוז. אני חוזר עם המיכל ומרוקן אותו מעבר לתריס, לוחץ "שטיפה" והמכונה מקלחת את עצמה בקולות גרגור והנאה וסוגרת את התריס.

הבנות תפסו חברה חדשה. קוראים לה ליה והיא ילדה גרמניה בת 8. דיברתי קצת עם האבא וכל המשפחה הגיעה וכולם הציגו עצמם בשמותיהם אחד אחרי השני. זה היה כל כך מצחיק. גם נחמד. הם מברלין והם לא מכירים חניונים, כי הם תמיד חונים בטבע. הוא מסביר שזה די קשה בטבע- צריכים להתרגל לזה. הילדות שיחקו ממש יפה וליה באה להתארח אצלנו עד שעה מאוחרת. נאלצנו להפסיק את המסיבה הסוערת וללכת לישון.

מחר קמים הרבה לפני 8 (אם נצליח).