יום ה' - היום השביעי לטיול
Steinwasen Park הוא הכיוון ומר גארמין הוא המכוון. בדרך אנחנו משגעים קצת את גארמין ולבסוף פשוט משתיקים אותו בכל פעם שאנחנו מבצעים מעקף. ולמה מעקפים? כי אנחנו מנסים לתפוס סוסים.
הבנות משחקות מאחור תוך כדי נסיעה- מגוון בובות של חיות פרוש על השולחן והן ממציאות עלילה סבוכה ומורכבת תוך כדי צחקוקים ודיבורים. נוהר ואני מקדימה, נהנים מהנוף ומניגון קולותיהן. אחת מהנאות המסע הן השיחות המגוונות והארוכות שאנחנו מנהלים בזמן הנסיעה עצמה. בתחילת הדרך מאד הפריע לי שאנחנו מנותקים מהבנות- הן לא רואות את הדרך מקדימה ו"מפסידות" חלק מהמראות של הדרך הנפרשת לפנינו, ואני לא רואה אותן כלל ממקום מושבי. עכשיו כבר התרגלנו ויש בזה הנאה מסוג אחר לגמרי. יש פרטיות לשוחח ומנגד- אפשר להרים קול ולדבר בינינו. וכך יכולים נוהר ואני לתכנן הפתעות לבנות.
שקט משתרר מאחור. מעיין במחשבותיה וירדן שקועה בהרפתקאותיו של הארי פוטר והאסיר מאזקבאן. אנחנו משוחחים על החיבה הגדולה שיש לבנות שלנו לחיות. מכל סוג. מחיפושיות ופרפרים, כלבים וחתולים, סוסים וכבשים ועד פילים וכלבי ים. הן כאלו ילדות טבע. גם מעיין אוהבת מאד, אבל ירדן ממש מטורפת, על... סוסים. ליד פארק אירופה הילדה ננטעה ליד סוס חום נחמד אחד, התבוננה בו במשך עשרות דקות, וקיוותה לרכוב עליו. עכשיו הצטערנו כל כך שלא הספקנו לאפשר לה את זה והחלטנו להפתיע את שתיהן ברכיבה, או לפחות מסע על כירכרה.
הנסיעה הנוכחית היא זגזוג בלתי פוסק בעקבות שלטי חוות סוסים לצידי הדרכים, תוך השתקת מחאותיו של גארמין. האישה הגדולה מהחניון המליצה לי על חוות סוסים שהילדים שלה רוכבים בה- זו תחנתנו הראשונה והמאכזבת, שכן יש לקבוע מספר ימים מראש. החווה השנייה פשוט לא אותרה, טיילנו הלוך ושוב בכפר קטנטן, ששביליו בקושי הצליחו להכיל את הקראוון, ואף אחד לא הצליח לכוון אותנו למקום הנכון. המשכנו הלאה ותרנו בעינינו אחר שלטים נוספים המכוונים את חוות סוסים. נוכח האכזבה בחווה הקודמת החלטנו שכדי לא לפתח ציפיות מוגזמות אצל ירדן נמציא לחוות סוסים מילת קוד: The fluffy animal farm- שם לא כל כך משקף סוסים, אבל הוא בהשראת החד קרן בסרט גנוב על הירח.
לפתע מצאנו עצמנו ליד פארק החבלים.
כל כך מהר.
כל כך מהר.
נוהר ומעיין יצאו לבדוק את השטח, אני ישבתי לכתוב, ירדן ישבה לקרוא; הן שבות עם המון פלאיירים של אטרקציות באזור והמלצה על חניון קרוב. מקום קסום בעינינו למרות היעדר האינטרנט. Feriencamping Hochschwarzwald שמו והוא נמצא בסמוך ל-Todtnau.
פינת התגלית.
גרמנית שפה קשה קשה. האמנם? ובכן, כן, בערך... זה נראה כאילו בהחלט יש להם הרבה יותר מדי אותיות בכל מילה.
אבל... זה הגיוני- כאשר כל מילה היא שתי מילים ויותר!
שווארצוואלד- שווארצ=שחור, וואלד=יער.
הוך- גבוה
הוכשווארצוואלד- מעלה היער השחור... משהו כזה... אבל יש בזה הגיון- זה העניין.
וכך הלאה. לאט לאט אני מתחיל להבין שבמשימת הקריאה, ראשית עליך לאתר את נקודות החלוקה של המילים, ואז...
ובכן... אז עליך לפתח גם איזשהו אוצר מילים...
לינה ללילה אחד מאפשרת כניסה לרכבל כלשהו שלא טרחנו לבדוק מהו בדיוק, אם נשארים שלושה לילות- הכניסה לפארק החבלים הסמוך חופשית. בזמן שנוהר ואני מבררים עניינים בקבלה, ממתינה מעיין לתורה בנדנדות, שתי אחיות גרמניות עושות שם תור-תור, ומעיין לא מקבלת הזדמנות. אני בא איתה ועומד ליד הנדנדה. כמישהו שעובד עם ילדים, אינני רגיל להיות חסר אונים בסיטואציה כזו, אבל מגבלת השפה לא מאפשרת לי לפנות לילדה קטנה שאינני מכיר- יש יותר מדי מקום לאי הבנות במקרה כזה. אנחנו עומדים שם ואני תוקע בחוצפנית הקטנה מבטים רבי משמעות, אך ללא הועיל. מילא, היא נראית ילדה חזקה ובריאה- ככל הנראה יש לנבלה הקטנה עוד חיים ארוכים לסבול את עצמה.
אנחנו מוותרים ומחליטים על תחרות. ההורים נגד הילדות. מי ימצא את הדבר הכי מגניב במקום?
נוהר ואני מצטיידים בקפה לדרך ומדדים לעבר שביל שמוביל לתוך היער שמקיף אותנו- אז מה אם אנחנו לא מרשים לילדות קטנות לשוטט בשבילי היער שבו סופר לראשונה "כיפה אדומה"- אף אחד לא אמר שהתחרות חייבת להיות לגמרי הוגנת!
אנחנו מוצאים נחל (איך לא?) שזורם בערוץ מיוער, מרופד במרבדים של איזשהו צמח שאם הייתי צריך לתת לו שם, לא הייתי מצליח לחשוב על שם טוב יותר מ"מזרון הירק", ענפי העצים הנמוכים נרקבים ונושרים לקרקע. אני בועט בגדם של עץ והוא מתפורר בקלות. לעצים גזעים עצומים שמהם בולטים ענפים שבורים לכל הכיוונים, העלווה הירוקה מתחילה איפשהו בין השמיים הנמוכים לשמיים הבינוניים, אנחנו מחרידים שפן ממנוחתו והוא מתחמק ומטפס על הגדה הנגדית והתלולה של הערוץ. חוזרים דרך שביל אחר ומגלים שתי נדנדות נוספות ושולחן פינג פונג שמוצב בין העצים בתנוחה מזמינה למשחק- איזו פינה יפה.
הבנות מצאו מגרש משחקים עם קרוסלה וסוס נדנדה כייפי לארבעה אנשים- אנחנו משתוללים שם דקות ארוכות: אחרי כל עשרה נדנודים, קופץ הראשון מגב הסוס, כולם עוברים מקום אחד קדימה והראשון מתיישב בסוף.
אנחנו חוזרים מתנשפים לקראוון ונוהר מכינה ארוחה של מרק חם, ספגטי ועוד כל מיני מטעמים. מזג האוויר מגלה התחשבות בעובדה שיש לנו מרק ומתחיל לרדת גשם. ואז הגשם מתחזק ומתחזק ומתחזק והופך לסופת רעמים מטורפת! אנחנו אוכלים בקראוון כשרעש מחריש אוזניים סובב אותנו- מעיין רוצה לנצל את המטרייה השקופה החדשה שלה וטוענת, בצדק, שהסערה עשויה להסתיים עד תום הארוחה והיא תפסיד אותה! נוהר לא מתעקשת, בעיקר משום שהיא עצמה חובבת סערות ידועה, וכך יוצאות שתיהן אל הסערה- חמושות במעילים, מגפי גומי אופנתיות ומטריות שקופות. הן חוזרות צוהלות ונרגשות מהחוייה הרטובה והרועשת- הרעמים והברקים היו ממש עצומים.
בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, נדדה שנתי. המיטה כאן לא נוחה, אולי אני צריך להתרגל אליה, אבל בינתיים נראה שיש לי ברירה בין כאבי גב לעייפות. הלילה אשן מעט ומחר יכאב הגב פחות. ישבתי וכתבתי. ואז התעוררתי. תקפו אותי פרץ עירנות וצורך דחוף להשתין. יצאתי לטיול בכיוון השירותים של החניון, כשחזרתי עורר אותי אוויר הלילה הקריר עוד יותר. מדהים איך נעלמה הסופה באותה מהירות שהופיעה. החלטתי לרוקן את הקאסטה של השירותים הכימיים כבר כעת, במקום בבוקר. רעיון מצוין, המיכל עולה על גדותיו.
אני משוטט בסביבה. זוג זקנים הולכים יד ביד למקלחת- חמודים כאלו. סידרתי עוד מספר דברים בקראוון ולפתע אני מבחין בזוג הזקנים חוזרים מהמקלחת, עדיין שלובי ידיים. אז הם עוצרים ועומדים- הזקנה עושה לזקן מסאז' של שתי דקות בגב. הם מחזיקים ידיים שוב ופוסעים לעבר הקראוון הקטן שלהם, שאליו מחובר אוהל צד מרשים. הם עוברים ליד החלון שלי ואני רואה חיוכים גדולים ואוהבים על פניהם.
באסה שהסרטים לא עובדים
השבמחקאילת