בבוקר אנחנו מארגנים את הקראוון לקראת הנסיעה לפארק החבלים ומעיין מבקשת לפני כן טיול ביער, "בשביל שאמא ואבא מצאו אתמול". ירדן מתלבטת בין שביל קסום ביער עם סיכוי למפגש עם חיות ובין הארי פוטר. לבסוף היא נשברת ונשארת בקראוון כדי לגלות מה עלה בגורלו של בקביק ההיפוגריף. הטיול קסום ויפה כמו אתמול, עם מעיין הוא כייפי עוד יותר, למרות שלא פגשנו את השפן או אי אלו מדודניו.
אנחנו מבקרים ב-Steinwasen פארק החבלים, שאינני יודע מדוע מכנים אותו "פארק חבלים". זה נכון, יש מוטיב כזה בפארק- במתקנים השונים, שני גשרי חבלים וגשר כבלי פלדה אדיר שחוצה את השמיים מצלע הר אחד לצלע הר שני. אבל יש גם חיות: צבאים, ואיילים, עיזים וחמורים, לוטרות מזן זה או אחר- אני חושד בהן שהן בכלל מרמיטות, ועוד חיות רבות שאין לי מושג מיהן, משום שהכל כתוב בגרמנית. אה- כן: והמון חזירי בר.
יש כאן קטע כזה של "תפארת המכרות!" וכל מה שיכול להיות קשור בדרך זו או אחרת לחפירה. גן שעשועים מדהים ומושקע שבו ילד גרמני, בן חמש בערך, החליט לאמץ את ירדן ומעיין ולשחק איתן ב"אנחנו כורים". חלק מהילדים מעמיסים לדלי את החצץ וחלק מחכים במעלה המתקן, אז מעלים את הדלי ומזיזים מנוף הצידה. עכשיו מגיע הכיף הגדול: לשפוך את זה במסילת עץ שמנתבת את החצץ בחזרה למטה, למקום אחר! כל כך פשוט וכל כך יפה. ילדה קטנטונת רוצה להצטרף והילד לא נותן לה- מצחיק לראות את זה מהצד, הוא הודף והודף והיא ממתינה לשעת כושר. בכל פעם שהוא מביט לעבר ירדן ומעיין במרומי מגדל העץ היא לוקחת חצץ בידיה הקטנטנות ומגניבה אותו לסלסילה של הילד. היא לא נתפסה אפילו פעם אחת (!) וכשהסלסילה מועלית אחר כבוד מעלה, היא עומדת עם ידיה הקטנות מאחורי גבה, מתבוננת כיצד המטען שלה נוסק בחדוות נצחון אל מעלה המגדל.
היתה שם מגלשה שיורדים בה באפילה מוחלטת (שוב מוטיב המכרות) וחשבתי שנוכל לעשות "רכבת", מעיין, ירדן ואני. עשר שניות לאחר מכן אפשר היה למצוא אותנו בצורת תלולית אנושית בוכיה. מעיין נפגעה הכי קשה כשהנעל שלי מעכה לה את היד. הנעל שלי סירבה לגלוש וננעצה במקום- פשוט התהפכנו באמצע הצינור החשוך ונפלנו נפילה חופשית בגובה מטר... אמנם היתה גלישה קטנה במטר הראשון ובמטר האחרון.
היו שם קירות טיפוס ו"כלא" שלשלאות שבו עשיתי הצגה כאילו אני כלוא, למצהלת ילדי כל העמים. ירדן ומעיין ניסו לעזור לי ולהדריך את הידיים והרגליים שלי החוצה- אין לי מושג כיצד זה קרה, אבל למרות שהמרווח בין השלשלאות היה יותר רחב ממני, "איכשהו" תמיד הסתבכה לי יד או רגל ונותרתי עצוב בכלאי. הקריאות שלי לעזרה היו כה משכנעות שהילד הגרמני, ההוא מהמגדל, בא והתחיל לדחוף אותי החוצה ולעזור לבנות להוציא אותי לחופשי. זה היה כיף גדול. אין משהו שילדים אוהבים יותר מאשר לראות מבוגר משתטה לחלוטין...
העפלנו לגשר הגדול, חצינו את העמק במרומים, וטיפסנו במעלה ההר כדי להגיע לקיוסק ולשירותים. הגבירות ישבו ואני הזמנתי לכולנו במשותף: בקבוק קולה, קרפ, קפה וגלידה. אני לא זוכר מה קרה שם, אבל האיש שמכין את הקרפים היה מצחיק ונחמד ביותר... הוא היה מאחור, ליד מכשיר הקרפים, ובעוד המוכרת מקבלת ממני את ההזמנה וכסף מחליף ידיים, הוא לא הפסיק עם ההלצות המשעשעות שלו.
משם נסענו בדרך ארוכה לחניון על גדת הריין, מזרחית לבאזל. הריין פשוט מטמטם בגודלו. זה מטורף. החניון (Rhein-Camping) היה חניון מרגיז שצריכים להזמין בו מקום מראש, וכך יצא שקיבלנו מקום בימין משה, מחוץ לחומות. שזה אומר, בעצם... מעבר לגדר... ב... מגרש החנייה.
חשמל יש. אמנם הכל בהקמה, ועד שעמדות החשמל הגרמנו-שוויצריות האולטרא-משוכללות והבוהקות יתחילו לפעול, הכבל חוצה את הכביש, אבל למי אכפת- זה טוב.
אינטרנט- מחשב בפינה עלובה בתוך מבנה המסעדה והקבלה, בתוך החומות. הגלישה במין remote-Access שנועל לך כל דבר במחשב, כך שלא תוכל לבחור שום דבר. חלק מזה זה הדפדפן- שככל הנראה הומצא במיוחד בשבילם ומשתמשים בו 14 אנשים בכל העולם. הכל בגרמנית. עובד לאט. מתנתק מידי פעם וכל הטוב הזה- בתשלום.
מעבר דרך המסעדה אינו מתקבל בשמחה, ויש לעבור מסביב- מרגיז.
מים- בתשלום: I pay for water too הוא הטיעון המנצח של בעלת הבית.
מקלחת- בתשלום.
והכל בגרמנית: המחשב, השלטים, המפות- הכל.
והכל בתשלום. אבל... מחיר החנייה והחשמל הוא... הפתעה! שמונה יורו! (מה?!?!?!?)
בעלת הבית (שוב אישה גדולה) יוצאת מהדלת האחורית ושורקת לבעלה שמכשיר את הקרקע מעבר לכביש. השריקה מחרישת אוזניים וגורמת לכל האנשים בסביבה לקפוא על מקומם, בהמתנה להנחיות נוספות, ולחלק מהציפורים בשמיים לאבד גובה.
אני מסובב את הקראוון ונוסע מעבר לכביש- לבחור לנו פיסת רצפה.
יום שבת בבוקר. נוהר ואני ממושברים. אנחנו יוצאים לטייל ולדבר על זה- אנחנו לא כל כך יודעים לאיזה כיוון לפנות ואנחנו כבר יומיים בלי אינטרנט, בלי מידע, בלי תקשורת. מחר Sunday והכל יהיה סגור, לפחות החנויות. אותי מדכא החניון חסר-החיים הזה ולשנינו חסר זמן האחד עם השנייה. אנחנו יושבים על ספסל מול הנהר האדיר הזה שלהקת ברווזים נחתה לתוכו באלגנטיות ברווזית*. לאט לאט אנחנו נרגעים. חוזרים לקראוון ומנסים לשכנע את הבנות לבוא איתנו ולהאכיל את הברווזים. רק מעיין מתלהבת, אז היא ואני יוצאים לטיול בשביל שבו אתמול, בפעם הראשונה, אמא לקחה את מעיין לריצת ערב. אנחנו מקפצים על גדת הנהר, מתרחקים עוד ועוד, וזורקים המון חתיכות באגט לברווזים שממאנים להגיע- כל הברווזים נעלמו, עזבו. אני מכניס אבנים קטנות ללחם ואנחנו מנסים להגיע הכי רחוק שאפשר. כשנגמר הלחם אנחנו חוזרים על עקבותינו ורואים איך משפחה שלמה מתכוננת למסע על הריין- שתי סירות ארוכות מאד, אחת לאנשים ואחת לציוד ואנשים. הציוד ארוז היטב בחביות כחולות קטנות ואטומות וגם בתיקים עמידים למים- מרשים ביותר.
נוהר מגיעה ומתפעלת מכמויות הלחם שהשלכנו. אנחנו מביטים ומבינים שדבר מוזר מאד התרחש-
כל פיסות הלחם שהשלכנו, במקומות שונים, ובמרחקים שונים מאד- כולן התקבצו להן כאן במים שלרגלינו!
"שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו"
לאור המשבר, הלא אופייני לאנשים אופטימיים שכמונו, שמחנו מאד על העצה הטובה הזו ויצאנו לדרך.
לפני יומיים, חיפשנו משרד Tourists information בעיירה שבה, לאן שלא נסענו, נתקלנו בתיירים שמחפשים בעצמם את ה-Tourists information, זה היה כשלון מדהים ומושלם של אופן ההכוונה למקום- כולם מסתובבים ממש קרוב לשם, ואף אחד לא מוצא. רצינו מידע על שווייץ ובסופו של דבר הגענו לשם רק כדי לגלות שהמשרד שלהם פתוח עד "חצי שעה לפני שהגעת לכאן", אבל מצאנו גם תיירת אבודה אחרת, שנתקלנו בה כבר לפני כן במהלך החיפושים. היא סבתא עם שתי נכדות, שאינן מאושרות יותר מדי מהעובדה שסבתא משוחחת עם זרים בשפה זרה, במקום להיות איתן. והיא... תיירת משווייץ. היא ממליצה לנו על מספר מקומות:
ב-Rheinfelden יש אמבטיות מלחים ומרחצאות, אבל זה לא מושך אותנו בשלב זה, לעומת זאת Laufenburg מתוארת כעיירה ציורית ומדהימה- המלצה שאנחנו מאמצים בשמחה. למעשה את תוכנית היום אנחנו חייבים לסבתא הנחמדה הזו.
* אין דבר כזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה