יום א'. אחרי מספר פניות לא נכונות, אנחנו מגיעים לעיירה Laufenburg שהמליצה עליה הסבתא השוויצרית האבודה.
יום א'... כרגע לאופנבורג היא עיירת רפאים למחצה. יש יתרונות לכך- אנחנו מחנים את הקראוון בנונשלאנטיות בכניסה לעיר העתיקה ויוצאים למסע קסום בסמטאות שמרוצפות באלפי אבנים קטנטנות שיוצרות דוגמאות מרהיבות. גשר מעל הריין ומסעדה שבה למדנו איך אומרים עוגת תפוחים ועוגת גבינה בגרמנית. זה היה במסעדה המוצלחת. השנייה. הראשונה היתה מעצבנת: שילוב של טהרת הגרמנית ומלצר חסר בינה ונטול תושיה. נכנסתי איתו פנימה והוא התחיל לסבך אותי עם התפריט הגרמני, אני משוכנע שאם היה שותק לרגע אולי הייתי מצליח להבין את הדברים לבד. כל דבר שרציתי- לא היה. הוא קצת התבלבל כשהציע לי בקלאווה וסירבתי, אבל גם חייכתי כשנזכרתי בסטארסקי וברנינקי שהמציאו לי את השם "יחזקאל באקלווה". חוץ מזה, עד לכאן בשביל באקלווה?!
נוסעים למפלי הריין. הנסיעה די ארוכה עבורנו- אנחנו משתוממים על יומני מסע של משפחות אחרות, איך הם מצליחים להישאר שפויים תוך גמיעת מאות קילומטרים ביום?
בחניון של מפלי הריין מכינה נוהר ארוחת צהריים- איזו חגיגה, הסטייקים והגבינות כל כך זולים כאן (!). שבעים ומרוצים, אנחנו יורדים אל המפלים- ירידה תלולה אל גדת הריין ואז הליכה של כעשר דקות. השלטים השווייצרים, כמו כל אירופאי טוב, פשוט משקרים וטוענים שהדרך אורכת רק 3 דקות. ואולי זה בגלל שהגענו לקו הזינוק שבעים יתר על המידה?
בחניון של מפלי הריין מכינה נוהר ארוחת צהריים- איזו חגיגה, הסטייקים והגבינות כל כך זולים כאן (!). שבעים ומרוצים, אנחנו יורדים אל המפלים- ירידה תלולה אל גדת הריין ואז הליכה של כעשר דקות. השלטים השווייצרים, כמו כל אירופאי טוב, פשוט משקרים וטוענים שהדרך אורכת רק 3 דקות. ואולי זה בגלל שהגענו לקו הזינוק שבעים יתר על המידה?
המפלים מהממים בעוצמתם. אנחנו עולים על סירה שמגיעה עד הסלע שבין המפלים, יורדים ומטפסים על הגדה השנייה, על הסלע העצום שבין המפלים. אנחנו מטפסים בשיירה עצומה של עשרות רבות של אנשים שעושים את אותו הדבר- חלקם עולים וחלקם יורדים וגרם המדרגות הצר בקושי מכיל את כולם. הצפיפות בקצה מכריעה את מעיין ואני מלווה אותה למטה. עולים לסירה שנית ועוברים את 'מסע אלף הטיפות' בחזרה.
הולכים לגן שעשועים עם מגלשה קופצנית וירוקה במיוחד. מצלמים סרטונים מצחיקים על גדת הנהר בהם מסבירות הבנות איזה מהמפלים שייך למדינת ישראל ומדוע ואנחנו חוזרים לקראוון.
מחר נקפוץ ל"אי הפרחים", אז אנחנו נוסעים כמה עשרות קילומטרים כדי לחנות בקרבת מקום.אנחנו חייבים חניון עם אינטרנט ולכן נוסעים לחניון עטור כוכבים באי קטנטן ליד Konstanz, חניון Sandseele.
חניון Sandseele מעצבן אותי.
קניתי אינטרנט והוא לא עובד! מילא לא עובד, אבל אופן הפעולה כל כך מורכב: אתה קונה אסימונים, משלשל אותם למכונה, נאבק בתפריטים השונים ולבסוף- כלום. ואין עם מי לדבר בלילה. סתם תקוע. אמנם החזירו לי את הכסף, אבל זה כבר היום השלישי ברציפות שאין לנו מידע. אוף! לא נורא, ממילא יום המחר כבר מתוכנן מתחילתו ועד תומו, אז למה אני מרגיש... מה אני מרגיש בכלל? איפה השמש לעזאזל?! אני נטפל בילדותיות לגרמי השמיים. נוהר נהנית מהגשם הזה, אני לא. האפרוריות והלחות מציקים- בטח זו התחושה שיש על ספינת מפרשים מהמאה ה-18 במזג אוויר מגעיל. אבל בבוקר הבנות משליכות לחם מ"סיפון הספינה" אל הברווזים שבאו לבקר (-:
חניון Sandseele מעצבן אותי.
קניתי אינטרנט והוא לא עובד! מילא לא עובד, אבל אופן הפעולה כל כך מורכב: אתה קונה אסימונים, משלשל אותם למכונה, נאבק בתפריטים השונים ולבסוף- כלום. ואין עם מי לדבר בלילה. סתם תקוע. אמנם החזירו לי את הכסף, אבל זה כבר היום השלישי ברציפות שאין לנו מידע. אוף! לא נורא, ממילא יום המחר כבר מתוכנן מתחילתו ועד תומו, אז למה אני מרגיש... מה אני מרגיש בכלל? איפה השמש לעזאזל?! אני נטפל בילדותיות לגרמי השמיים. נוהר נהנית מהגשם הזה, אני לא. האפרוריות והלחות מציקים- בטח זו התחושה שיש על ספינת מפרשים מהמאה ה-18 במזג אוויר מגעיל. אבל בבוקר הבנות משליכות לחם מ"סיפון הספינה" אל הברווזים שבאו לבקר (-:
לא ניתן לפתוח את הפרגולה בגלל הרוחות החזקות. אתמול, כשחנינו "מחוץ לחומות", ירדן השתעלה ונוהר קמה לבדוק מה שלומה. ביקשתי שתציץ על הפרגולה וחשכו עינינו: הבד של הפרגולה קיבל "בטן" מטורפת והפרגולה ניצבה על רגל אחת כשהשנייה נראית תלויה באלכסון כשרפיון חולני אוחז בה. יצאנו שנינו לייצב אותה ונוהר חטפה שלולית גדולה על הראש- הפרגולה שרדה את זה, אבל היום היו רוחות יותר חזקות ולא רצינו לקחת סיכונים.
בינתיים אנחנו מבחינים בחוקיות אקלימית: הגשם יורד רק כאשר אנחנו עוצרים בחניון- נוח.
ירדן משתעלת כבר לילה שני ברציפות ואני מתעורר לגלות שנרדמתי על המחברת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה