זה לא קל. זה היום השלישי לטיול ועדיין אין שגרה.
אין, וגם לא יהיו, מגוון חברים- פרט למפגשים אקראיים (מקסימים אמנם) עם ילדים מארצות שונות.
אין כמעט פרטיות.
חסרים דברים שנראים בסיסיים כמו אינטרנט ותקשורת.
לפעמים אין לדעת כמה תארך הדרך, ואם הדרך נמשכת מעבר לנקודה שאחד מאיתנו יכול לשאת, אין זה משנה אם חלפו מטר או חמישים קילומטרים מהנקודה הזו- היא חלפה. ועימה הסבלנות.
לפעמים אין ודאות לגבי מקום החנייה הבא.
היה ברור מדוע כל זה קורה. זה היום השלישי למסע.
כמו שאומרים על אורחים: "הם כמו דגים"- ביום השלישי זה נהיה מסריח.
רוב אי הודאויות האלו היו ידועות לנוהר ולי בטרם יצאנו לדרך, אם כי כשנגיע לאוסטריה, בפלדקירך, למשך עשרים דקות אפילו אנחנו נחוש די אבודים- אבל זה עניין לרשומה אחרת שתבוא בהמשך. הבנות, לעומת זאת, חוו חוויה חדשה. וכששככה ההתרגשות האדירה, החלו החוסרים לתת אותותיהם והן החלו "לטפס" אחת על השנייה. במהלך הנסיעה שלנו, ביום השלישי, כל דבר קטן שאמרה האחת פגע בשניה והמצב הלך והחמיר עד כדי כך שלא יכולנו להמשיך לנסוע.
עצרנו בצד הדרך.
משמאל היה משרד Tourist Information, שבהחלט יכולנו להיעזר בשירותיו, ומסעדה במבנה חד קומתי קטן מעץ, בעל גג משופע ומרפסת עם דק-עץ מוקפת גדר. כל זה שכן בסמוך לכביש הראשי ומעברו השני של המקום נפרש אחו ירוק ירוק וענקי. חצינו את הכביש, ארבעתנו זעופים ונסערים. דילגנו על תחנת המידע ועקפנו את המבנה מימין, שמים פעמינו אל השדה הירוק.
התיישבנו על הדשא סוערים.
אני ישבתי כעוס.
הריב בנסיעה ארך אמנם רק זמן קצר מאד מהטיול, סטטיסטית, אבל לי היתה מטרה מרכזית אחת- שנהיה ארבעתנו יחד. אחודים. מלוכדים. שמחים. ולפתע נראה לי כאילו יש המון שריטות על הדיסק שלנו, והוא קופץ וחורק. אבל השדה הירוק הירוק צמח סביבנו והזין אלפי דבורים וחרקים. והשמש, סתווית באמצע הקיץ, חיממה את הפנים שציננה הרוח הקלה, והבנות החלו להתגלגל ולהשתולל, כי כאלו הם ילדים. טהורים ושמחים ולא מוותרים על ההנאות שלהם.
קראנו לבנות וישבנו במעגל זעיר, על הדשא הענק, ושוחחנו על הקשיים.
לי, למשל, היה קשה בשלב זה של הטיול להשתחרר מהצורך לשמור על כולנו כל הזמן. לירדן, מעיין ונוהר היו קשיים אחרים. היינו חייבים למצוא את הדרך להתחשב האחד בשני. וגם למצוא את השפה הנכונה שבה נוכל לפנות אחד אל השני. הכל כל כך צפוף. גם למילים שיוצאות מהפה כאילו חסר מרחב להתפוגג בו, כל מילה שגויה שיוצאת מהפה, מיד ננעצת בלב של מי שהכי קרוב אלינו.
זה הזמן והמקום שבהם טבעה נוהר את הביטוי "התחייבות למסע". ביטוי שישמש אותנו כתזכורת מצוינת, מספר פעמים נוספות. סיכמנו שאם אין התחייבות אישית של כל אחד מאיתנו להיטיב עם השותפים האחרים במהלך המסע, אז אין טעם לקיומו. כל אחד מאיתנו צולם בוידאו "מתחייב למסע" ואז הלכנו שמחים ומאושרים לאכול "עוגת היער השחור" במסעדה שבפאתי היער השחור.
השיחה הזו נתנה מקום לקשיים של כל אחד מאיתנו ויצרה הבנה חדשה בינינו. היה ברור שמעתה ואילך לא יכול שום דבר להשתבש. הלאה לך מרפי! אנחנו בדרך לפארק אירופה!
רק נקפוץ שני צעדים שמאלה כדי לברר קצת פרטים ב-Tourist Information.
עכשיו 17:01.
הם סוגרים ב-17:00. מרגיז, ישבנו שם באחו הירוק ובמסעדה במשך שעתיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה