היום הראשון של המסע שלנו הוא יום שישי.
יום חמישי היה עבורי כמו סיוט של הכנות אינסופיות. לארגן כרטיס SIM, להביא אותו מבחור ירושלמי אחד ש"מתעכב" בבית המרקחת, איפה המטען של הסוללות? לארגן בגדים (חמים וקלים), להעביר כסף בין חשבונות בנק, כרטיסי אשראי- אם לא ציינת במפורש תקבל שערי המרה נוראיים, מזומן, איפה המטען של הסוללות? צ'ק-אין באינטרנט- מדוע אני חייב לחכות לרגע האחרון בשביל לקבוע מקום ישיבה במטוס? מה ההגיון? ומדוע אני רואה אישור רק למושב של ירדן? ואיפה לעזאזל המטען של הסוללות?!
לאט לאט אזל הכוח ואזל הזמן וגם, באורח מפתיע- אזלו המטלות. איך למען השם הגיע המטען של הסוללות לסלסילת התבלינים ואיזה מוח מעוות מצליח למצוא אותו שם?
22:00. אין טעם לישון. רובץ קצת, חולם קצת, עונה על מיילים, מעדכן סטטוס בפייסבוק. מזמין השכמה ל-1:00, ליתר בטחון. בחצות אני מחליט לישון ולא נרדם. באחת אני מעיר את נוהר.
אנחנו מתארגנים לאט ותוהים איך יקומו הבנות, ואכן הן בקושי מתעוררות. מי שמאיץ את העניינים הוא נהג המונית שמגיע רבע שעה לפני הזמן. "אני מעדיף תמיד להקדים מאשר לאחר".
אני מעמיס על גבי מזוודות כבדות נורא ויורד אל המונית (מי החכם שבחר לגור על פסגת הר?) ונוהר מעירה את הבנות.
הבנות עירניות ביותר ברגע שנזכרות כי אנחנו עומדים לטוס ולפחות זה מקל מאד על העניינים.
הנסיעה לשדה התעופה חולפת בשמחה וגיל, בשדה התעופה, לעומת זאת- סיוט. עוברים מתור "ישראלי" אחד למשנהו, נדחפים בעל כורחנו וגם מתווכחים עם חצוף אחד. החצוף החליט לעקוף את כולם משמאל. האיגוף שלו זכה לקיתונות ביקורות מכל הסביבה ויש תחושה של מהפיכה- צדק חברתי- כולם למען אחד ואחד למען כולם (אולי גם קצת: "כולם נגד אחד, אבל אחד ממש נבזה"). האיש המרושע עושה עצמו לא מבין מה קורה סביבו ומדבר ברוסית עם עצמו, כך נראה. התור ניצח, אך לא לאורך זמן, מתברר כי הוא כלל וכלל לא דיבר לעצמו, אלא שלח אותות סודיים לאשתו נטולת המזוודות ובעלת יכולת התמרון לאגף את התור מימין ביחד עם הבן , וכך כשכולם הודפים אותו בגידופים, הוכרעה המערכה כשאשתו הסתובבה וקראה לו להעמיס על המשקל את הוד כבודתן- מזוודות הנוכל ומשפחתו.
לא נורא, הוא קיבל מנת לעג מעשרות אנשים ובוודאי למד מזה לקח כלשהו.
ביקורת הדרכונים היא חוויה מדהימה. מאסה של מאות אנשים מתקדמת/נדחפת לעבר דלפקים, שחציים סגורים כמובן, ללא שום תחושת תור- מתקדמים ומקווים לטוב, שלא ממהר להגיע. הבנות יושבות על הרצפה, בינות לרגלי המבוגרים הממלמלים תפילות וקללות חרישיות לסירוגין. אנחנו עשינו צעד נהדר כשנסחבנו עם נקניק פוף מילגה ישן שעליו ישבו הבנות וכך הסענו אותן קדימה מידי פעם. מאחורי עומד איש שמגדף ללא הפסק את האיטיות שבה מתנהלת הפקידה/שוטרת/סוהרת (או שמא אסירה בכלוב זכוכית) שנמצאת אי שם בכיוון הכללי שמולנו. אני מביט בה וקולט שהיא חולה.. אני אומר את זה בקול לנוהר כדי שהבהמה מאחורי ישמע ואולי יגלה אמפתיה. הוא אינו מגלה שום תכונה כזו וככל שחולף הזמן מקלל יותר ויותר. התחושות שלו מובנות לי, אבל "יאללה תתאפק!".
נוהר דוחפת את מעיין על הפוף הנקניקי ומקדמת אותנו אט אט. מעיין כבר עייפה מאד ומשתעלת. גם ירדן עייפה, אך מעט פחות.
כבר בתחילת דרכנו ידענו שמעיין חולה והצטיידנו בתרופות מכל הסוגים. מטפטפים R9, תרופה הומאופטית נהדרת לשיעול, על הלשונות של שתי הבנות ומשתרכים הלאה. נוהר מנהלת ויכוח קצר עם אישה שספק עקפה אותנו, ואז הופכת לחברה שלה. לה יש חמש טיסות לעבור עד שתגיע ליעד... לא קל. יש תחושה של התקדמות מעט מהירה יותר. "יהיה מבעס אם עכשיו היא פשוט תסגור את הדלפק ותלך" אני צוחק. הבדיחה שלי אינה מעודדת או משעשעת אף אחד מסביב ואני חושב על אוירת הנכאים מסביב וגולש להרהורים. מדוע לא מסמנים את התורים עם רצועות ועמודים? מה אנחנו- בקר? מדוע אנשי ביקורת הדרכונים אף פעם אף פעם לא מחייכים? אולי בגלל שהם סגורים בתא ברזל, כשרק זגוגית עמוסה באנשים זועפים מהווה את נקודת המבט שלהם על העבודה שלהם?
החברה החדשה של נוהר מתקדמת, כולה חיוכים. אחריה תורנו. שתי הבנות מזהות תכונה מדהימה שלה- היא עמדה עם נעלי עקב על קצות האצבעות! אינני יודע מה היא עשתה שם, אבל ירדן ומעיין הורשמו מכך עמוקות ושוחחו על זה בהתרגשות.
זה ידוע לכל שלקראת "סגירת משמרת" כולם מזדרזים, וזו כנראה הסיבה לתחושת ההתקדמות שקיבלנו... היא סגרה את המחשב ועמדה לצאת. "אתה רואה מה עשית?" אומרת לי בלרינת נעלי העקב, ומציתה את זעמו האצור של המגדף מאחורי. "מה קרה?! גם עובדת הכי לאט כאן וגם עוזבת את המשמרת?!". החולה משתמשת במענה הלשון המבריק ביותר שיכלה לשלוף במצבה: "ראית מה זה?!" והולכת. בסך הכל החליפו משמרת, למה הוא מתעצבן? אם טענתו נכונה- הוא אמור לשמוח!
עברנו את זה וגם את שער הכניסה למטוס, רק כדי לעמוד בעוד תור, סמוי, בשרוול המטוס הלוהט והלא מאוורר.
בטיסה עצמה, של אייר ברלין, קיבלו את פנינו חבורת דיילות מזדקנות ונטולות יכולת חיוך. אנחנו בחרנו שני זוגות מקומות מקדימה, בצד הזריחה, רחוק מהשירותים, אולם המטוס הוחלף למטוס עם שלשות- היינו צריכים להגיע לעסקת חליפין עם אחת הנוסעות ובנה רק כדי לשבת יחד. חוסר האכפתיות לגבי מה שקורה במטוס הדהים אותי- אפשר ללכת לאן שבא לך. בתחילת הטיסה הלכתי לשירותים בקדמת המטוס ונכנסתי לתא הטייס. בטעות! בחיי! הדיילות הופתעו מאד לגלות אותי מעבר לוילון של איזור התפעול שלהן- היה כתוב שם "שירותים"! כל מה שהייתי צריך זה לומר Toilet והן הצביעו לעבר דלת קטנה שלצידה דלת קטנטונת. לא נראה לי להיכנס לקטנטונת ההיא, שמרמזת על כניסה לכל היותר לארון חומרי ניקוי, ופתחתי את הדלת הסמוכה כשמאחורי המון זעקות No! No! שמרמזות כי פתחתי את פי מערת הדרקון המבעית. התעקשו שנשב רק בזמן ההמראה והנחיתה בפועל.
נשמע אולי טוב- אתה חופשי לעשות כרצונך, אבל זה בא לידי ביטוי גם ביחס לנוסעים- חוסר איכפתיות. נושא שאתייחס אליו גם ברשומה אחרת שמתייחסת לשדה התעופה במינכן- בדרך חזור.
בגרמניה- ביקורת דרכונים, שוב על ידי ישות לא חייכנית, אך הפעם עם שפם. היה מנומס מאד. והתור? תור ישראלי-מוגבל. יש סרטים ועמודים שאותם מנסים האנשים לעקוף, ללא הצלחה מלאה. יוצאים החוצה וניגשים לתחנת המוניות. עלינו להגיע ל-Zulsmoos ונאמר לנו על ידי פורום הנהגים המאוחד כי המחיר יהיה 85 יורו. בארץ עשינו שיעורי בית ונאמר שהמחיר הוא 75. מתחילים לנסות להתמקח בעדינות ועוד ועוד נהגים, איראנים ככל הנראה, מגיעים וכולם תמימי דעים- 85 יורו.
טוב, עולים למונית שהנהג שלה נראה נרגש מאד מהנסיעה שהשיג לעצמו ותוחב את התיק שלו, בהיעדר מקום בתא המטען.... מתחת לרגליים של עצמו! הוא נוהג עם תיק עב כרס תחת ברכיו- מוזר, ובהמשך כשיגביר מהירות- גם מפחיד. אני מבין שהנהגים בכלל לא חלמו להתמקח איתנו וגם לא הבינו שאנחנו חושבים על זה. הם כנראה בכלל לא יודעים מה זה- הם נוסעים עם מונה תמיד- הם רק ניסו לנחש או להעריך את המחיר שיפלוט המונה. בליבי אני צוחק על עצמי.
מעט פקקים בתחילת הדרך, אבל שאר הדרך חולפת במהירות של 160 קמ"ש. מגיעים למתחם ענק עם M ענקית של מקדונלד ומחפשים את סוכנות ההשכרה McRent, תוך תהייה האם נתנו את השם לסוכנות השכרת הקראוונים בגלל הסמיכות למקדונלד (בדיעבד- לא. כאן זה אירופה ולא ישראל- מייקל מהסוכנות מתקשה להסתיר את השתוממותו נוכח השאלה). אני מביט במונה: 75 יורו! אך שמחתי מוקדמת כי הנהג התברבר בסביבה עד שהמחיר הגיע בדיוק ל-85 יורו.
הערה: הצבע הנוראי בתמונות? כנראה שלא במקרה- זהו מקרה ברור של Airport Blues.
ידעתי שבוודאות מישהו כתב שיר כזה...
