התחייבות למסע
הבנו די בהתחלה שכשיוצאים לטיול ארוך שכזה, נדרשת התחייבות מצד כל המשתתפים, גם הילדים, ואולי בעיקר הילדים, להכיר במספר עובדות:
תכנון הוא בסיס לשינויים ולעיתים לא ניתן לתכנן דבר- לא תמיד ברור מתי נוכל לעצור ומתי להמשיך בדרך, ארוחה עשויה להידחות, מקום מבטיח עשוי להתגלות כיקר מדי, צפוף מדי, או סתם לא לרוחנו ו... אנחנו לא ניכנס אליו.
כולנו צריכים לגלות התחשבות אחד בשני ולנסות להיטיב אחד עם השני.
קראוון הוא מקום קטן, פעמים רבות אין אפשרות לקחת את הרגליים ולהתאוורר אחד מהשני, ישנה צפיפות גבוהה יותר מאשר בבית. אתה עשוי לגלות שהמרחב חשוב לך יותר ממה שצפית.
גם לאבא ולאמא יש רצונות. אנחנו מבוגרים ואנחנו שואבים הנאה גם מדברים שאינם מהנים לילדים. זה עשוי לקרות. בבית אפשר לארגן בייביסיטר, או לשלוח לחברים. כאן לא. הילדות צריכות להתלוות אלינו גם לכל מיני סידורים, ולמקומות שאין בהם עניין עבורן. בדיוק כמו שמבוגרים מלווים ילדים לאטרקציות שלהם, גם הילדים צריכים ללוות את המבוגרים. והם לא צריכים לקטר על כך. למעשה אין אישור לקיטורים בעניין.
באחד הימים הראשונים עצרנו את הקראוון בצד הדרך, ירדנו לאחו מרהיב ופשוט שוחחנו על כל זה. היינו חמורי סבר ורציניים ובסוף הסכמנו על הדרך הזו. (ר' רשומה בנושא)
מה קורה כשנתקעים, כשהדרך אינה ברורה...
לפעמים אתה מגיע לנקודה שבה אין לך מושג מה עושים הלאה. לנו היה משבר אחד שכזה. אלו היו רגעים די קשים, אבל עלינו על פתרון ממש מדהים. מרגע שמימשנו את ההחלטה שלנו- הכל נפתח, העננים התפזרו והכל פעל לטובתנו. (ר' רשומה בנושא)
דיאלוג של כולם- הכרחי. לדבר בחופשיות על הכל. כולנו ביחד כמעט כל הזמן ורצוי שנבחין אחד בצרכים של האחר (למשל- אבא הרבה יותר רגוע אחרי שהוא לוקח את "התרופה להרפיית שרירים" שלו [היא מומלצת...]).
שגרה:
בטיול קראוונים הכל משתנה מסביב- האנשים, הנופים, השפה, האוכל. הקראוון הוא מקור יציבות כלשהו, בית.
הוא מאפשר שגרה תוך כדי תנועה.
בנוסף לכך הנחלנו עוד שני הרגלים יומיומיים:
גלידה יש בכל מקום- בכל יום אכלנו גלידה במקום אחר.
בכל יום אפשרנו לבנות לרכוש לעצמן מזכרת סימלית, במחיר שלא יעלה על 2.5 יורו. זו היתה הצלחה מדהימה. הן קנו לרוב בובות קטנות של חיות, או דמויות וכל הטיול לווה במשחק דמיון מרהיב שרק הלך והתפתח עם כל דמות שנוספה לו. החוויה של קניית המזכרת- הבחירה וההתלבטות, ההתאמה למשחק שכבר קיים, ההתייעצות אחת עם השנייה, לפעמים ויתור על המתנה של מחר כדי לרכוש משהו גדול יותר ואפילו התמקחות עם מוכרים כדי לרכוש משהו טוב יותר... כל אלו היו חוויות מהנות ומשמעותיות עבור הבנות.
הבנו די בהתחלה שכשיוצאים לטיול ארוך שכזה, נדרשת התחייבות מצד כל המשתתפים, גם הילדים, ואולי בעיקר הילדים, להכיר במספר עובדות:
תכנון הוא בסיס לשינויים ולעיתים לא ניתן לתכנן דבר- לא תמיד ברור מתי נוכל לעצור ומתי להמשיך בדרך, ארוחה עשויה להידחות, מקום מבטיח עשוי להתגלות כיקר מדי, צפוף מדי, או סתם לא לרוחנו ו... אנחנו לא ניכנס אליו.
כולנו צריכים לגלות התחשבות אחד בשני ולנסות להיטיב אחד עם השני.
קראוון הוא מקום קטן, פעמים רבות אין אפשרות לקחת את הרגליים ולהתאוורר אחד מהשני, ישנה צפיפות גבוהה יותר מאשר בבית. אתה עשוי לגלות שהמרחב חשוב לך יותר ממה שצפית.
גם לאבא ולאמא יש רצונות. אנחנו מבוגרים ואנחנו שואבים הנאה גם מדברים שאינם מהנים לילדים. זה עשוי לקרות. בבית אפשר לארגן בייביסיטר, או לשלוח לחברים. כאן לא. הילדות צריכות להתלוות אלינו גם לכל מיני סידורים, ולמקומות שאין בהם עניין עבורן. בדיוק כמו שמבוגרים מלווים ילדים לאטרקציות שלהם, גם הילדים צריכים ללוות את המבוגרים. והם לא צריכים לקטר על כך. למעשה אין אישור לקיטורים בעניין.
באחד הימים הראשונים עצרנו את הקראוון בצד הדרך, ירדנו לאחו מרהיב ופשוט שוחחנו על כל זה. היינו חמורי סבר ורציניים ובסוף הסכמנו על הדרך הזו. (ר' רשומה בנושא)
מה קורה כשנתקעים, כשהדרך אינה ברורה...
לפעמים אתה מגיע לנקודה שבה אין לך מושג מה עושים הלאה. לנו היה משבר אחד שכזה. אלו היו רגעים די קשים, אבל עלינו על פתרון ממש מדהים. מרגע שמימשנו את ההחלטה שלנו- הכל נפתח, העננים התפזרו והכל פעל לטובתנו. (ר' רשומה בנושא)
דיאלוג של כולם- הכרחי. לדבר בחופשיות על הכל. כולנו ביחד כמעט כל הזמן ורצוי שנבחין אחד בצרכים של האחר (למשל- אבא הרבה יותר רגוע אחרי שהוא לוקח את "התרופה להרפיית שרירים" שלו [היא מומלצת...]).
שגרה:
בטיול קראוונים הכל משתנה מסביב- האנשים, הנופים, השפה, האוכל. הקראוון הוא מקור יציבות כלשהו, בית.
הוא מאפשר שגרה תוך כדי תנועה.
בנוסף לכך הנחלנו עוד שני הרגלים יומיומיים:
גלידה יש בכל מקום- בכל יום אכלנו גלידה במקום אחר.
בכל יום אפשרנו לבנות לרכוש לעצמן מזכרת סימלית, במחיר שלא יעלה על 2.5 יורו. זו היתה הצלחה מדהימה. הן קנו לרוב בובות קטנות של חיות, או דמויות וכל הטיול לווה במשחק דמיון מרהיב שרק הלך והתפתח עם כל דמות שנוספה לו. החוויה של קניית המזכרת- הבחירה וההתלבטות, ההתאמה למשחק שכבר קיים, ההתייעצות אחת עם השנייה, לפעמים ויתור על המתנה של מחר כדי לרכוש משהו גדול יותר ואפילו התמקחות עם מוכרים כדי לרכוש משהו טוב יותר... כל אלו היו חוויות מהנות ומשמעותיות עבור הבנות.
