שנים שאנחנו ממתינים לעשות מסע משפחתי.
ירדן היתה קטנה, ואז מעיין נולדה, ואז חיכינו שהיא תתחיל ללכת. מעיין לא התחילה ללכת- היא דווקא היתה ילדה שקודם למדה לרוץ.
אבל חלף עוד זמן- נוהר החליטה שהיא חייבת להיות פונדקאית ולתת את מתנת החיים החדשים לזוג מדהים שעימם עברנו מסע מהמם מסוג אחר.
ואז זה הגיע. פתאום הכל התאים ואפשר היה לצאת למסע! קצת מורכב לזוג ששני ההורים עובדים בהוראה, אבל כשיש רצון- יש יכולת, ועם מעט התאמות הצלחנו לארגן לעצמנו עשרים וחמישה ימי מסע. אמנם בשיא העונה, אבל זה כבר זניח.
הודו היה היעד שרצינו, אבל מפאת הזמן הקצר הומרה התוכנית לאירופה. איפה? לא משנה כל כך.
רוצים לנדוד- נשכור רכב. רוצים אתגר- נעשה טיול קמפינג.
קמפינג… רצינו מסע, אבל לא לעבוד יותר מדי קשה…
אולי… אולי נלך על החלום ההוא הישן? כן!!! קראוון!!!
וכך זה התחיל. יעד הפתיחה נקבע על גרמניה בגלל היצע הקראוונים הגדול ולא היה ברור אם נקיף את אירופה עם כיוון השעון, או במנוגד. התחלנו לקרוא בקצב מטורף: מסלולים, הצעות, המלצות, מה לא לעשות, מה כן לעשות…. ואז התעייפנו. יש עוד חצי שנה לטיול וכל התכנון נראה מופרז ומושך לעולם החלומות. כמה קשה היה לשמור על שגרה כאשר הראש כל הזמן חולם חצי שנה קדימה. התעייפנו ועזבנו הכל. היו כרטיסי טיסה וקראוון מוזמנים עבור שני הורים ושתי ילדות. וזהו.
"אתה מבין שבעוד שלושה שבועות אנחנו טסים- כן?" זה המשפט שהעיר אותי מתרדמתי חמישה חודשים מאוחר יותר.
למסע הזה הצטיידנו (1) בכל מיני עזרים טכניים, (2) כסף עודף מהנדרש (3) וכמו בכל מסע חיינו- בהמון אופטימיות.
הכל הספיק בדיוק.
