מספר מילים על הנהיגה בקראוון באירופה.
החום עולה לה ואנחנו עוברים לאנטיביוטיקה שהבאנו מהארץ והחלטנו לתת לה רק אם יעלה החום. באישון לילה אנחנו שומעים אותה מדברת אל עצמה ואז היא מתעוררת בבכי. מעיין חולה, אבל מעיין גם רוצה הביתה. אני יוצא איתה לטיול בחוץ. הלילה קריר ואני עוטף אותה ואת רגליה היחפות במעיל שלי. אנחנו הולכים כך, כשהיא עטופה בזרועותי, ומדברים. עצוב לה. "אני לא מרגישה בבית" אומרת לי המלאכית בת השש. אני מתיישב על מדרכת אבן קרה והיא יושבת עלי. אנחנו משוחחים שיחה ארוכה ועמוקה, מלב אל לב ואני מרגיש איך אט אט קופא ומתאבן לי הישבן. כשאני מרגיש שאיני יכול לשאת זאת מצילה אותי מעיין מקיפאון: "אבא, בוא נחזור לקראוון", אני מניף אותה ואנחנו חוזרים.
בשלב זה של הטיול קשה לי לדמיין שבעוד חודש יהיה לי מוזר לנהוג ברנו קנגו הקטנה שבבית- לדמיין שרק בעוד חודש אמשיך לחפש את בלם היד משמאל למושב, אחמיץ את ידית ההילוכים שממוקמת למטה יותר וחסרה את ההילוך השישי, וכשאסיר את מבטי לרגע הצידה יברח הרכב ימינה או שמאלה בקלות.
כרגע אני משתומם לגלות כי עשרים שנות נסיון ממש פוגעות ביכולת הנהיגה שלי- התרגלתי לנהוג כלאחר יד, אבל כשאני לוקח סיבובים בסמטאות של כפרים ציוריים וקטנטנים רכוב על גבי בית מתגלגל, אני מגלה ששוב... שוב עלה הגלגל האחורי על המדרכה הארורה! ועוד זקנה גרמנייה מזנקת בבעתה לאחור!
ביום השני נהניתי לזכות בחיוכיה של יקירתי בכל פעם שלקחתי את הסיבובים תוך כדי מלמול המנטרה: "תחשוב- משאית, תחשוב משאית, תחשוב משאית...". יום אחד כזה, רצוף מלמולים קולניים, ולבסוף ניצחתי. מיגרתי את המנהג הבזוי, ואלפי גרמניות זקנות נשמו לרווחה.
ביום השני נהניתי לזכות בחיוכיה של יקירתי בכל פעם שלקחתי את הסיבובים תוך כדי מלמול המנטרה: "תחשוב- משאית, תחשוב משאית, תחשוב משאית...". יום אחד כזה, רצוף מלמולים קולניים, ולבסוף ניצחתי. מיגרתי את המנהג הבזוי, ואלפי גרמניות זקנות נשמו לרווחה.
הגרמנים מדהימים על הכביש- אופנועים כבדים שיכולים לעקוף אותך בשנייה בודדה תמיד ממתינים בסבלנות, כולם נוהגים על פי החוק ואם מותר לנסוע במהירות של 80 קמ"ש, ואתה נוסע במהירות הזו- אף אחד לא חולם לצפור לך, או לעקוף. לא שמעתי ולו צפירה אחת בגרמניה. זה כמובן שקר, אני צפרתי פעם אחת- אינני זוכר היכן...
חניון Utting am Ammersee- חניון נחמד.
נוהר יוצאת לריצה וחוזרת המומה ממזג האוויר הנוח שמאפשר לרוץ ולרוץ ולרוץ ומהמסלול שחולף ליד טירה, אגם וסנאי.
אני קונה מספר השלמות מהמכולת של החניון: שלוש שעות אינטרנט איטי, סוכר, סמרטוט חלונות שישמש כסמרטוט רצפה וברגע של השראה מוסיף תה ירוק וחליטת קמומיל.
מקלחת! איזה כיף!
בשירותים אני מגלה את משמעות הביטוי "רגשות מעורבים". אני פוסע בגשם אל השירותים, קרירות על הפנים, כפות ידיי מוצפנות בכיסי המעיל.כשאני מגיע לשירותים כבר די קר לי. בכניסה גבר כבן 40+, שוטף את ידיו בדרכו החוצה. אני מתלבט תוך כדי פסיעה לעבר התאים, ולבסוף מחליט על התא הימני- הרחוק ביותר מהדלת ומהאיש ששוטף את ידיו ביסודיות גרמנית.
תמיד יש את רגע המתח הזה בשירותים הציבוריים. אני נמתח ופותח את הדלת. לשמחתי אני מגלה חדר בוהק בלובנו, הכל נראה נקי במיוחד, לבן במיוחד וקר.
מפשיל מכנסיי ומתיישב על מושב האסלה בציפייה למושב קריר וצונן באופן מרגיז. וכאן בא ההסבר למושג "רגשות מעורבים" שכן המושב מפיץ תחושה נעימה של חמימות, הנובעת ללא ספק מהעובדה שהגרמני בכניסה ישב עליו במשך רגעים ארוכים מאד.
מעיין חולה.
החום עולה לה ואנחנו עוברים לאנטיביוטיקה שהבאנו מהארץ והחלטנו לתת לה רק אם יעלה החום. באישון לילה אנחנו שומעים אותה מדברת אל עצמה ואז היא מתעוררת בבכי. מעיין חולה, אבל מעיין גם רוצה הביתה. אני יוצא איתה לטיול בחוץ. הלילה קריר ואני עוטף אותה ואת רגליה היחפות במעיל שלי. אנחנו הולכים כך, כשהיא עטופה בזרועותי, ומדברים. עצוב לה. "אני לא מרגישה בבית" אומרת לי המלאכית בת השש. אני מתיישב על מדרכת אבן קרה והיא יושבת עלי. אנחנו משוחחים שיחה ארוכה ועמוקה, מלב אל לב ואני מרגיש איך אט אט קופא ומתאבן לי הישבן. כשאני מרגיש שאיני יכול לשאת זאת מצילה אותי מעיין מקיפאון: "אבא, בוא נחזור לקראוון", אני מניף אותה ואנחנו חוזרים.
מעלה את מעיין למיטה שלנו. נתנו לה נורופן להעביר את כאב האזניים, וטיפלתי בה בשמנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה