יום שלישי מגיע ועמו, כמו שנוהר אומרת: מזג אוויר אידאליסטי!
אנחנו לא טורחים לברר בקבלה לגבי מזג האוויר, אין בכוונתנו להמתין לו עוד. מתקרבים לכביש מדרום ולאט לאט ההעפלה הופכת ליותר ויותר אתגרית, והנופים יותר דראמטיים: הרים עצומים כבר אינם סביבנו- אנחנו רוכבים על גבם ומנסים שלא ליפול. מפל מתגלה. לפתע אנחנו בסימטאות כפר. הכביש משנה צורתו מאספלט שחור לאספלט לבן ואז לאבנים אבנים, מסודרות בקשתות. לפתע יורדים ירידה תלולה ומיד שבים לטפס מעלה.
בזוית העין חולפים שדות, בתים, פרות, סוסים, כלי רכב, ונוהר מלווה את הכל בקריאות התפעלות נוכח מה שהיא רואה- המון דברים שאני איני מספיק לקלוט, כי המבט שלי מתאמץ לעקוב אחרי חמוקיה הפתלתלים של הדרך. העומס על החושים עצום. כמו שכל עיר גדולה מעמיסה את החושים בעשרות אלפי קריאות "קנה אותי!" מכל עבר, כך גם כאן, עם הבדל קטן- הכל חינני וזועק "ראה אותי! אני לא למכירה, אני פשוט כאן, כּמהַ למבטך".
מגיעים לשלט אלקטרוני שמודיע- גם באנגלית- שהגלובגלוקנר פתוח למבקרים. עוד קילומטרים רבים חולפים ואנחנו מגיעים לקופות, משלמים 29 יורו וממשיכים. כבר בהתחלה מבינים מדוע נחשב כביש זה לאחד היפים בעולם. וכשממשיכים מתחזקת התחושה שמי שעיצב את תוואי הכביש אינו בן אנוש, ויתכן שכך הדבר והתוואי נקבע ברובו על פי אילוצים גיאוגרפיים.חלקים מסויימים בכביש מזכירים חמוקיים של מכונית על, אחרים נראים כמו נהר מתפתל- להביט בכביש הזה תוך כדי נסיעה דומה להתבוננות בעננים בזמן השקיעה, ביום בו הרוח נושבת בעוצמה במרומים.
בחלק מהקטעים ניתן להבחין במגע יד אנוש, אבל התחושה היא שהתכנון הוא של מעצב מסלולי מירוצים ולא של איש מע"צ אפרורי. הכביש מתפתל ומקבל זווית כזו שתתמוך בכל פיתול. אם משמעות הדבר שבסיבוב שמאלה, על השוליים הימניים להיות גבוהים בחצי מטר או מטר מהשוליים השמאליים- אז כך יהיה. ואם אין שם סלע, אז תמוכות תחתיות פשוט יחזיקו את השוליים הימניים באוויר. ואם מיד אחר כך יש סיבוב ימינה? אז אותו הדבר יקרה מיד אחר כך גם לכיוון השני- קשה לדמיין את החינניות. ברגעים אחרים די ברור שהכביש עוצב על ידי איתני הטבע עצמם בעוצמה כזו שהאלים עצמם מנידים ראשם בחוסר אמון וממלמלים "אלוהים אדירים...".
נוהר: אני מעריצה את רוכבי האופניים האלו. כל אחד מהם.
אורי: אני מעריץ את רוכבי האופנועים האלו. כל אחד מהם.
הכביש עמוס ברוכבי אופניים ואופנועים כאחד.
נכנסנו לכביש מדרום, הגענו לכיכר ופנינו ימינה- נסענו עד ל-Hochter ושם שוחחתי עם המוכר הנחמד בחנות המזכרות, שהסביר לי שהחמצנו את הגרוסגלוקנר, האטרקציה המרכזית באיזור- הקרחון האלפיני הארוך ביותר.
"It's a Must-See" הוא אומר. הוא מראה לי מפה ומסביר. הוא מראה לי איור של מעקה שאנשים מביטים ממנו מטה אל הקרחון, מצביע על המעקה, מניע אצבעו סנטימטר מעבר למעקה ואומר: "זה כיף! אתם יכולים לרדת וללכת על הקרחון, אם אתם רוצים!". אני מדגיש את העובדה שמהלכה של אצבעו על המפה היתה סנטימטר מסיבה חשובה מאד שתתברר בהמשך. אני מבין שעשינו טעות ועלינו לשוב על עקבותינו משך פיתולים רבים, ואז שוב להסתובב ולטפס את אותם הפיתולים. מרגיז.
"ומה המרחק מכאן לגרוסגלוקנר?" אני שואל. "זה כלום. 16 ק"מ" הוא משיב. עוקרים את הבנות מהבובות בחנות המזכרות ומבטיחים לשוב.
כשאנחנו מגיעים, אנחנו מופנים לחניון האוטובוסים והקראוונים שממוקם ממש בתחתית- לשמחתנו יש אוטובוס שאטל שמעלה את כולם למעלה. אנחנו שמחים שנחסך מאיתנו הטיפוס המתיש ויורדים לעבר המעקה שליוותה לפני חצי שעה האצבע של המוכר, כשהראה לי אותה על המפה. כשאני מביט מעבר למעקה אני מבין שמשהו כאן לא בסדר. הקרחון! הקרחון לא מעבר למעקה! כלומר, הוא בהחלט מעבר למעקה, אפילו יותר מדי מעבר למעקה- בין המעקה לקרחון משתרע עמק עצום!
יש מדרון תלול ועליו מסתובבת ומשתובבת לה החיה הלאומית של האוסטרים- המרמיטה, ואז עמק טרשי ואז מישור ואז עלייה ורק אז קרחון. במרחק קילומטרים מכאן- מהמעקה.
בשלב זה, שבו התענגנו על מראות המרמיטות השובבות, גיליתי את הטעות שלי עם המצלמה... מאחר שאילצתי את נוהר לצלם וידאו ארוך של הדרך, למרות טענתה שזה יגמור את הזכרון בכרטיס, בגלל זה... אה... ובכן... התמלא הכרטיס. ואני לא רוקנתי אותו אל הלפטופ ולכן אני הייתי האשם, ואני הוא זה שייאלץ לחזור את ככככללללל הדרך עד לקראוון כדי לעשות זאת.
מה עושים? מרמים... "מותק, אני הולך להציץ רגע בחנות כאן, אולי יש כאן סוללות נטענות במחיר סביר"- כנות היא תכונה שלא בהכרח מחזקת את הזוגיות- אולי תקראו קצת מחקרים?! קניתי בחנות ליד כרטיס זכרון במחיר שערורייתי ויצאתי החוצה- "איזה מחירים כאן- פשוט גניבה!". כל אחד והפגמים הקטנים שלו.
אני מביט למרחקים שבהם שוכן לו הקרחון- חשבתי שזה יהיה מין טיול נהיגה כזה... נו מילא- לפחות לא שכחתי לרוקן את כרטיס הזכרון!
מאתרים את תחנת האינפורמיישן ושם מרגיעים אותנו: יש רכבת שלוקחת אותנו עד למטה תמורת כ-20 יורו. אנחנו יכולים לבחור: או לרדת רגלית במשך שעה וחצי, או ברכבת בתמורה למאה ש"ח - ברור מה תהיה בחירתנו: שעה וחצי זה המון ללכת בשמש...
עוד בתחנת הרכבת אני מבין שמשהו שוב לא בסדר. לא נראה שהרכבת מגיעה עד למטה. גם אם היא מגיעה למטה, עדיין צפויה הליכה לא קטנה. ומה הכוונה "רכבת"? הרכבת היא קרונית על מסילה כמעט אנכית, כמוה נראה גם בהמשך הטיול במכרה המלח בהאלשטאט, קרונית אחת נמצאת בתחתית וקרונית אחת בראש המתלול- משקל הקרונית העליונה מסייע להעלות את הקרונית התחתונה- רעיון פשוט ויפה. בעודי מתפעל מהרעיון, כשאנו גולשים מטה, חולפת על פנינו הקרונית העולה. רגע! זה אומר שחלפנו את אמצע המסילה. זה היה ממש מהר- עוד רמז לכך שהמסילה לא מגיעה כל כך רחוק... היא קצרה משמעותית מאורך המדרון.
אולי אנחנו נעים אחורה בזמן, כי בצאתנו מהקרונית ראינו שלט 1960. ואז אני מתרגש לראות אנגלית על גבי השלט: Iceberg Position. אני נע אחורה בזמן לשיעור גיאוגרפיה. הקרחון נמס עם השנים. ב-1960 הוא הגיע לכאן- לתחתית הרכבת האנכית, ואילו עכשיו הוא- רחוק רחוק בתוך העמק שחצב לעצמו.
OK, הבנתי את המגניביות של כל זה. אבל איפה רכבת ההמשך? אני אומר לנוהר שזה ייארך שעות והיא אומרת "מה פתאום, זה יקח חצי שעה". יש לנו פתגם בבית: אבא תמיד צודק, אלא אם כן אמא בבית. נחיה ונראה.
יורדים. זה קשה. מתעקלים- ימינה שמאלה שוב ושוב. הגוף מגלה שרירים חדשים שמתקשים בירידה כה תלולה. זה כיף. ויפייפה.יש להם מנהג לערום אבנים לרוג'ומים מקסימים. אנחנו נתקלים בנער צעיר שבנה לעצמו גן סלעים מדהים בחיק הטבע. בכלל, באוסטריה יש חיבה עצומה לכל מה שקשור לסלעים וחפירה. אנחנו לובשים חולצות ארוכות. ממשיכים וצולחים פלגי מים דקים, על צלע ההר שממול רואים פלגים דומים, שנראים מרחוק כמו ורידיו של ההר שפועמים בכל מפל כסוף ודקיק, מרחוק קשה לדעת אם זהו פלג מים, או פלג קרח, אם כי במפלים ניתן להבחין בתנועה דקה ומרוחקת.
ממשיכים למטה ולובשים סווטשרט. מגיעים לתחתית העמק ופוסעים על אדמה חומה בהירה, שאינה אדמה- זהו קרח בוצי עם חריצי הפשרה שדרכם ניגרים מיי חייו של הקרחון העצום. לובשים מעילים- לא יאמן כמה שהתקרר. אני מביט למעלה ומאתר נקודה קטנה במרחק- שם מסתיימת הרכבת. לשם הגיע הקרחון בשנת 1960- עמק שלם ועצום היה קבור בתוך הקרחון העצום שהיום אנחנו פוסעים על שרידיו.
לאורך כל הדרך עצרנו ליד שלטים ודמיינו לעצמנו: 1975- כאן אבא היה בן שלוש עם חיתול בד. 1965- כאן נולד שגיא. 2005- מעיין נולדה, וכן הלאה. עכשיו אנחנו עומדים בשנת 2011, בתחתית.
בהמשך יש בריכת מים כרוכה סביב סביב בקירות קרח צחורים ובוהקים. אנחנו פוסעים על הקרח המחוספס והנעליים מעלות קולות פצפוץ.
ירדן אוספת קרח אותו היא מחזיקה בשרוול המעיל שמתחיל להירטב. ועכשיו... מתחילים לטפס בחזרה. העלייה ממש מטורפת. הלכנו בקצב ממש טוב. הבנות לא קיטרו- הבטחנו להכפיל להן את תקציב המזכרת שיקנו היום ל-5 יורו, בתנאי שלא יקטרו. הקצב טוב, עשינו את זה בעשרים דקות. נוהר ומעיין שעטו קדימה, ירדן ואני עצרנו מידי פעם. באחת העצירות אני שולף מצלמה ומצלם אותנו בוידאו:
מגיעים לתחנת הרכבת ומגלים שנוהר כבר התיידדה עם חבורת ישראלים בני 50-60. צביקה עונד שרשרת זהב עם סמל הצנחנים, שולף מפה ומסביר לי: אתה הולך לכאן, תרשום את השם, טירה יפה מאד, תעשה ככה וככה, תתנדב, אבל שים אצבע על הכיסא- אחרת תירטב, אחר כך אתה נוסע לשם, תרשום. עולה כך וכך, כדאי לך להמשיך מכאן, ולשם, ודרך פה... צביקה שופך המון מידע ואני רושם הכל. נעמי כל הזמן מדברת על קניון ליכטנשטיין, שם המפלים שואגים והקירות הצרים מתנשאים 100 מטר לגובה בכל צד. אתה חייב לעשות את זה! אתם חייבים! חייבים! באיזשהו שלב אני שואל אותה לשמה ואז אומר: "נעמי, תקשיבי. אנחנו הולכים לשם!" ובאמת שאם היה זמן גם לא הייתי משקר לה. אולי. כבר גיליתם שלפעמים אני משקר במצח נחושה במטרה לשפר את מצב הרוח- בעיקר שלי. כל אחד והפגמים שלו. נגמרת נסיעת הרכבת ואני רוצה להשיג מצביקה כמה שיותר מידע- הוא ממש איש אפקטיבי. אני לא יכול לשאת שחופרים לי עוד ועוד עם אותה פיסת מידע. נעמי, הבנתי!
נפרדים למעלה מהחבורה העולצת ומחפשים גלידה. מוצאים חנות יקרה בטירוף ומוזיאון מכוניות שמכיל מכונית אחת ויחידה משנת 1902, המון דגמים קטנים והמון מידע כתוב על מכוניות. מ-ש-ע-מם. חוזרים לקראוון.
נוסעים בחזרה את כל הגלובגלוקנר. עצירה אחת כמובטח בחנות המזכרות ב-Hochter והבנות יוצאות עם בובות במחיר משולש מהרגיל- הן היו מדהימות היום. מרמיטה למעיין וכלבלב לירדן. הכביש עצמו מדהים והנוף עוצר נשימה. קשה לתאר. ניסיתי קצת, אבל נדרש לכך כשרון רב והרבה ימים של התבודדות והתייחדות עם הכביש כדי להמיר את מהות הכביש הזה למילים.
לאוסטרים יש קטע דפוק. יש להם כל מיני "תחנות" על הכביש: מוזיאון גבישים, מוזיאון טבע, נקודת תצפית וצילום חינני. בכולן יש חנות מזכרות והכניסה ללמוזיאון עצמו היא דרך דלת אחורית. זה נראה כל כך דפוק- חנות עם גרורה. המוזיאון הוא רק נספח עלוב לחנות הנוצצת שמוכרת בובות תוצרת סין במחיר של נדל"ן בסין. המיצגים עצמם איכשהו "לא עושים את זה", כאילו מישהו רצה לסמן V ולומר: "כסינו את נושא סקירת החרקים באוסטריה".
אבל הכביש עצמו והנופים מבהירים שבישראל אולי יש לנו מהכל, אבל אין את העוצמה האדירה של ההרים, היערות ומזג האוויר האוסטריים.
עכשיו צריכים לנוח.
אנחנו לא טורחים לברר בקבלה לגבי מזג האוויר, אין בכוונתנו להמתין לו עוד. מתקרבים לכביש מדרום ולאט לאט ההעפלה הופכת ליותר ויותר אתגרית, והנופים יותר דראמטיים: הרים עצומים כבר אינם סביבנו- אנחנו רוכבים על גבם ומנסים שלא ליפול. מפל מתגלה. לפתע אנחנו בסימטאות כפר. הכביש משנה צורתו מאספלט שחור לאספלט לבן ואז לאבנים אבנים, מסודרות בקשתות. לפתע יורדים ירידה תלולה ומיד שבים לטפס מעלה.
בזוית העין חולפים שדות, בתים, פרות, סוסים, כלי רכב, ונוהר מלווה את הכל בקריאות התפעלות נוכח מה שהיא רואה- המון דברים שאני איני מספיק לקלוט, כי המבט שלי מתאמץ לעקוב אחרי חמוקיה הפתלתלים של הדרך. העומס על החושים עצום. כמו שכל עיר גדולה מעמיסה את החושים בעשרות אלפי קריאות "קנה אותי!" מכל עבר, כך גם כאן, עם הבדל קטן- הכל חינני וזועק "ראה אותי! אני לא למכירה, אני פשוט כאן, כּמהַ למבטך".
מגיעים לשלט אלקטרוני שמודיע- גם באנגלית- שהגלובגלוקנר פתוח למבקרים. עוד קילומטרים רבים חולפים ואנחנו מגיעים לקופות, משלמים 29 יורו וממשיכים. כבר בהתחלה מבינים מדוע נחשב כביש זה לאחד היפים בעולם. וכשממשיכים מתחזקת התחושה שמי שעיצב את תוואי הכביש אינו בן אנוש, ויתכן שכך הדבר והתוואי נקבע ברובו על פי אילוצים גיאוגרפיים.חלקים מסויימים בכביש מזכירים חמוקיים של מכונית על, אחרים נראים כמו נהר מתפתל- להביט בכביש הזה תוך כדי נסיעה דומה להתבוננות בעננים בזמן השקיעה, ביום בו הרוח נושבת בעוצמה במרומים.
בחלק מהקטעים ניתן להבחין במגע יד אנוש, אבל התחושה היא שהתכנון הוא של מעצב מסלולי מירוצים ולא של איש מע"צ אפרורי. הכביש מתפתל ומקבל זווית כזו שתתמוך בכל פיתול. אם משמעות הדבר שבסיבוב שמאלה, על השוליים הימניים להיות גבוהים בחצי מטר או מטר מהשוליים השמאליים- אז כך יהיה. ואם אין שם סלע, אז תמוכות תחתיות פשוט יחזיקו את השוליים הימניים באוויר. ואם מיד אחר כך יש סיבוב ימינה? אז אותו הדבר יקרה מיד אחר כך גם לכיוון השני- קשה לדמיין את החינניות. ברגעים אחרים די ברור שהכביש עוצב על ידי איתני הטבע עצמם בעוצמה כזו שהאלים עצמם מנידים ראשם בחוסר אמון וממלמלים "אלוהים אדירים...".
נוהר: אני מעריצה את רוכבי האופניים האלו. כל אחד מהם.
אורי: אני מעריץ את רוכבי האופנועים האלו. כל אחד מהם.
הכביש עמוס ברוכבי אופניים ואופנועים כאחד.
נכנסנו לכביש מדרום, הגענו לכיכר ופנינו ימינה- נסענו עד ל-Hochter ושם שוחחתי עם המוכר הנחמד בחנות המזכרות, שהסביר לי שהחמצנו את הגרוסגלוקנר, האטרקציה המרכזית באיזור- הקרחון האלפיני הארוך ביותר.
"It's a Must-See" הוא אומר. הוא מראה לי מפה ומסביר. הוא מראה לי איור של מעקה שאנשים מביטים ממנו מטה אל הקרחון, מצביע על המעקה, מניע אצבעו סנטימטר מעבר למעקה ואומר: "זה כיף! אתם יכולים לרדת וללכת על הקרחון, אם אתם רוצים!". אני מדגיש את העובדה שמהלכה של אצבעו על המפה היתה סנטימטר מסיבה חשובה מאד שתתברר בהמשך. אני מבין שעשינו טעות ועלינו לשוב על עקבותינו משך פיתולים רבים, ואז שוב להסתובב ולטפס את אותם הפיתולים. מרגיז.
"ומה המרחק מכאן לגרוסגלוקנר?" אני שואל. "זה כלום. 16 ק"מ" הוא משיב. עוקרים את הבנות מהבובות בחנות המזכרות ומבטיחים לשוב.
כשאנחנו מגיעים, אנחנו מופנים לחניון האוטובוסים והקראוונים שממוקם ממש בתחתית- לשמחתנו יש אוטובוס שאטל שמעלה את כולם למעלה. אנחנו שמחים שנחסך מאיתנו הטיפוס המתיש ויורדים לעבר המעקה שליוותה לפני חצי שעה האצבע של המוכר, כשהראה לי אותה על המפה. כשאני מביט מעבר למעקה אני מבין שמשהו כאן לא בסדר. הקרחון! הקרחון לא מעבר למעקה! כלומר, הוא בהחלט מעבר למעקה, אפילו יותר מדי מעבר למעקה- בין המעקה לקרחון משתרע עמק עצום!
יש מדרון תלול ועליו מסתובבת ומשתובבת לה החיה הלאומית של האוסטרים- המרמיטה, ואז עמק טרשי ואז מישור ואז עלייה ורק אז קרחון. במרחק קילומטרים מכאן- מהמעקה.
בשלב זה, שבו התענגנו על מראות המרמיטות השובבות, גיליתי את הטעות שלי עם המצלמה... מאחר שאילצתי את נוהר לצלם וידאו ארוך של הדרך, למרות טענתה שזה יגמור את הזכרון בכרטיס, בגלל זה... אה... ובכן... התמלא הכרטיס. ואני לא רוקנתי אותו אל הלפטופ ולכן אני הייתי האשם, ואני הוא זה שייאלץ לחזור את ככככללללל הדרך עד לקראוון כדי לעשות זאת.
מה עושים? מרמים... "מותק, אני הולך להציץ רגע בחנות כאן, אולי יש כאן סוללות נטענות במחיר סביר"- כנות היא תכונה שלא בהכרח מחזקת את הזוגיות- אולי תקראו קצת מחקרים?! קניתי בחנות ליד כרטיס זכרון במחיר שערורייתי ויצאתי החוצה- "איזה מחירים כאן- פשוט גניבה!". כל אחד והפגמים הקטנים שלו.
אני מביט למרחקים שבהם שוכן לו הקרחון- חשבתי שזה יהיה מין טיול נהיגה כזה... נו מילא- לפחות לא שכחתי לרוקן את כרטיס הזכרון!
מאתרים את תחנת האינפורמיישן ושם מרגיעים אותנו: יש רכבת שלוקחת אותנו עד למטה תמורת כ-20 יורו. אנחנו יכולים לבחור: או לרדת רגלית במשך שעה וחצי, או ברכבת בתמורה למאה ש"ח - ברור מה תהיה בחירתנו: שעה וחצי זה המון ללכת בשמש...
עוד בתחנת הרכבת אני מבין שמשהו שוב לא בסדר. לא נראה שהרכבת מגיעה עד למטה. גם אם היא מגיעה למטה, עדיין צפויה הליכה לא קטנה. ומה הכוונה "רכבת"? הרכבת היא קרונית על מסילה כמעט אנכית, כמוה נראה גם בהמשך הטיול במכרה המלח בהאלשטאט, קרונית אחת נמצאת בתחתית וקרונית אחת בראש המתלול- משקל הקרונית העליונה מסייע להעלות את הקרונית התחתונה- רעיון פשוט ויפה. בעודי מתפעל מהרעיון, כשאנו גולשים מטה, חולפת על פנינו הקרונית העולה. רגע! זה אומר שחלפנו את אמצע המסילה. זה היה ממש מהר- עוד רמז לכך שהמסילה לא מגיעה כל כך רחוק... היא קצרה משמעותית מאורך המדרון.
אולי אנחנו נעים אחורה בזמן, כי בצאתנו מהקרונית ראינו שלט 1960. ואז אני מתרגש לראות אנגלית על גבי השלט: Iceberg Position. אני נע אחורה בזמן לשיעור גיאוגרפיה. הקרחון נמס עם השנים. ב-1960 הוא הגיע לכאן- לתחתית הרכבת האנכית, ואילו עכשיו הוא- רחוק רחוק בתוך העמק שחצב לעצמו.
OK, הבנתי את המגניביות של כל זה. אבל איפה רכבת ההמשך? אני אומר לנוהר שזה ייארך שעות והיא אומרת "מה פתאום, זה יקח חצי שעה". יש לנו פתגם בבית: אבא תמיד צודק, אלא אם כן אמא בבית. נחיה ונראה.
יורדים. זה קשה. מתעקלים- ימינה שמאלה שוב ושוב. הגוף מגלה שרירים חדשים שמתקשים בירידה כה תלולה. זה כיף. ויפייפה.יש להם מנהג לערום אבנים לרוג'ומים מקסימים. אנחנו נתקלים בנער צעיר שבנה לעצמו גן סלעים מדהים בחיק הטבע. בכלל, באוסטריה יש חיבה עצומה לכל מה שקשור לסלעים וחפירה. אנחנו לובשים חולצות ארוכות. ממשיכים וצולחים פלגי מים דקים, על צלע ההר שממול רואים פלגים דומים, שנראים מרחוק כמו ורידיו של ההר שפועמים בכל מפל כסוף ודקיק, מרחוק קשה לדעת אם זהו פלג מים, או פלג קרח, אם כי במפלים ניתן להבחין בתנועה דקה ומרוחקת.ממשיכים למטה ולובשים סווטשרט. מגיעים לתחתית העמק ופוסעים על אדמה חומה בהירה, שאינה אדמה- זהו קרח בוצי עם חריצי הפשרה שדרכם ניגרים מיי חייו של הקרחון העצום. לובשים מעילים- לא יאמן כמה שהתקרר. אני מביט למעלה ומאתר נקודה קטנה במרחק- שם מסתיימת הרכבת. לשם הגיע הקרחון בשנת 1960- עמק שלם ועצום היה קבור בתוך הקרחון העצום שהיום אנחנו פוסעים על שרידיו.
לאורך כל הדרך עצרנו ליד שלטים ודמיינו לעצמנו: 1975- כאן אבא היה בן שלוש עם חיתול בד. 1965- כאן נולד שגיא. 2005- מעיין נולדה, וכן הלאה. עכשיו אנחנו עומדים בשנת 2011, בתחתית. בהמשך יש בריכת מים כרוכה סביב סביב בקירות קרח צחורים ובוהקים. אנחנו פוסעים על הקרח המחוספס והנעליים מעלות קולות פצפוץ.
ירדן אוספת קרח אותו היא מחזיקה בשרוול המעיל שמתחיל להירטב. ועכשיו... מתחילים לטפס בחזרה. העלייה ממש מטורפת. הלכנו בקצב ממש טוב. הבנות לא קיטרו- הבטחנו להכפיל להן את תקציב המזכרת שיקנו היום ל-5 יורו, בתנאי שלא יקטרו. הקצב טוב, עשינו את זה בעשרים דקות. נוהר ומעיין שעטו קדימה, ירדן ואני עצרנו מידי פעם. באחת העצירות אני שולף מצלמה ומצלם אותנו בוידאו:
מגיעים לתחנת הרכבת ומגלים שנוהר כבר התיידדה עם חבורת ישראלים בני 50-60. צביקה עונד שרשרת זהב עם סמל הצנחנים, שולף מפה ומסביר לי: אתה הולך לכאן, תרשום את השם, טירה יפה מאד, תעשה ככה וככה, תתנדב, אבל שים אצבע על הכיסא- אחרת תירטב, אחר כך אתה נוסע לשם, תרשום. עולה כך וכך, כדאי לך להמשיך מכאן, ולשם, ודרך פה... צביקה שופך המון מידע ואני רושם הכל. נעמי כל הזמן מדברת על קניון ליכטנשטיין, שם המפלים שואגים והקירות הצרים מתנשאים 100 מטר לגובה בכל צד. אתה חייב לעשות את זה! אתם חייבים! חייבים! באיזשהו שלב אני שואל אותה לשמה ואז אומר: "נעמי, תקשיבי. אנחנו הולכים לשם!" ובאמת שאם היה זמן גם לא הייתי משקר לה. אולי. כבר גיליתם שלפעמים אני משקר במצח נחושה במטרה לשפר את מצב הרוח- בעיקר שלי. כל אחד והפגמים שלו. נגמרת נסיעת הרכבת ואני רוצה להשיג מצביקה כמה שיותר מידע- הוא ממש איש אפקטיבי. אני לא יכול לשאת שחופרים לי עוד ועוד עם אותה פיסת מידע. נעמי, הבנתי!
נפרדים למעלה מהחבורה העולצת ומחפשים גלידה. מוצאים חנות יקרה בטירוף ומוזיאון מכוניות שמכיל מכונית אחת ויחידה משנת 1902, המון דגמים קטנים והמון מידע כתוב על מכוניות. מ-ש-ע-מם. חוזרים לקראוון.נוסעים בחזרה את כל הגלובגלוקנר. עצירה אחת כמובטח בחנות המזכרות ב-Hochter והבנות יוצאות עם בובות במחיר משולש מהרגיל- הן היו מדהימות היום. מרמיטה למעיין וכלבלב לירדן. הכביש עצמו מדהים והנוף עוצר נשימה. קשה לתאר. ניסיתי קצת, אבל נדרש לכך כשרון רב והרבה ימים של התבודדות והתייחדות עם הכביש כדי להמיר את מהות הכביש הזה למילים.
לאוסטרים יש קטע דפוק. יש להם כל מיני "תחנות" על הכביש: מוזיאון גבישים, מוזיאון טבע, נקודת תצפית וצילום חינני. בכולן יש חנות מזכרות והכניסה ללמוזיאון עצמו היא דרך דלת אחורית. זה נראה כל כך דפוק- חנות עם גרורה. המוזיאון הוא רק נספח עלוב לחנות הנוצצת שמוכרת בובות תוצרת סין במחיר של נדל"ן בסין. המיצגים עצמם איכשהו "לא עושים את זה", כאילו מישהו רצה לסמן V ולומר: "כסינו את נושא סקירת החרקים באוסטריה". אבל הכביש עצמו והנופים מבהירים שבישראל אולי יש לנו מהכל, אבל אין את העוצמה האדירה של ההרים, היערות ומזג האוויר האוסטריים.
עכשיו צריכים לנוח.
ואף תמונה מהקרחון עצמו???
השבמחקאילת
האם קרחון לבן? העליתי וידאו
מחק