יצאנו מאימסט מרוצים, התפתלנו עם הקראוון לעבר הכביש הראשי, ונסענו מזרחה לכיוון אינסברוק ואז דרומה. כמו ב"תשעה נסיכים לאמבר" התחלנו להבחין בכל מיני שינויים זעירים בסביבה, שינויים שמרמזים על שינוי מהותי וגדול יותר: האספלט שונה, השילוט, מעקות הבטיחות...
הדרך מאימסט, דרך אינסברוק, לכיוון ורונה/ונציה היתה רצופת מנהרות באורך של קילומטרים. זה די מלהיב, אבל באיזשהו שלב, מוקדם משציפיתי, מצאתי את זה קצת מדכא. נסיעה ארוכה שבה מחליף אפור הבטון את הירוק והתכלת שבחוץ, פלגי הנחלים מוחלפים בצנרות, האוויר הנקי מוחלף בפיח הרכבים. יוצאים ממנהרה אחת, נושמים לרווחה, ואז הפתעה- עוד אחת!
ביקשנו מגארמין למצוא מסלול לחניון והובלנו היישר לחניון האיטלקי הראשון שלנו.
כרגיל, עצרנו את הקראוון בכניסה ופסענו לתוך חדר הקבלה. שם קיבלנו שיעור איטלקית ופנטומימה למתקדמים. גבר ואישה מבוגרים, אך נמרצים, ללא כל מושג לגבי קיום השפה האנגלית. טוב- נשארים.
ברגע שיצאתי מהקבלה, מיד נתקלתי בחבורת עבריינים על אופנועים כבדים.
מנסים להרשים אחד את השני בכישורי הרכיבה, חידודי לשון, ועקיצות.
אה, נכון... זה היה מבט אל העתיד.... כרגע הם רק חבורת ילדים על אופניים, שהבנות עשו להם פרצופים מהחלון.
הם מתחילים לבחון, לתומם, את יכולות ביצוע בלימת חירום צידית על מגרש החצץ בפיאצה המרכזית של החניון (הם התחילו לעשות חאראקות בכניסה). אני ממלמל תפילה חרישית, תוהה אם המחיר הזול (22 יורו) מצדיק את זה.
האיש מנחה אותי לנסוע אחריו ומכוון אותי לחנייה צמודה לאוהל.
זה נראה לי מאד מאד צמוד- לא נימוסי. אני מנסה לשאול אותו אם זה לא אכן כך- צמוד מדי לאוהל. הוא מתעקש שזה מצוין ומסביר לי באיטלקית מתנגנת את כל הסיבות הנהדרות לכך שהחנייה באופן זה היא התשובה לחיים, ליקום ולכל השאר. אני מתעקש לשאול שוב והוא מסביר לי עם הרבה "OK" שאשאר כך.
טוב, אולי יש סיבה הגיונית לכך. בוודאי הם עוזבים את המקום היום ותיכף יבואו ויפרקו את האוהל, ובעל המקום רוצה שניה קרובים ככל שניתן לקצה השטח.
כמובן שאין סיבה הגיונית לכך! באמצע ארוחת הערב מגיעים זוג הולדנים נחמדים עם המכונית. הגבר מגיע ופונה אלינו בנימוס בבקשה להזיז את הקראוון, כי הם מצמידים את הרכב לאוהל וברכב הם ישנים במיטה זוגית מאולתרת ומגניבה. אין קץ להתנצלויות שלי, אני מסביר לו את השתלשלות העניינים והם מקבלים את הכל ברוח טובה. הוא בכל אופן. בת זוגו נראית קצת טריטוריאלית. אנחנו מזדרזים עם האוכל ומזיזים את הקראוון.
אנחנו מסתובבים בחניון ומשתוממים- האיטלקים יוצאים לנופש עם הסבים והסבתות- כולם יחד. ואיזה סבתות! קשישות מסתובבות עם ילדים בני 16 על הידיים- איזה בעל'בוסטיות! טוב, ילדים בני 5, אבל קשישות בנות 85! על המותן ילד בן חמש וביד השנייה אפשר לדמיין בקלות סיר 12 ליטר של פאסטה טרייה... מה הפלא שהאיטלקים יוצאים איתן לנופש? הן כוח עבודה מדהים, הן יכולות לכסח לך את הצורה, הן מסוגלות לדבר בקצב של מכונת ירייה, והן... לא שואלות אותך! האמת? סביר להניח שהן מודיעות לבנות שלהן ולכלות שלהן לאן נוסעים ומתי.
הבנות משחקות בגן השעשועים שבמקום ושני בנים נדלקים עליהן. על מעיין נדלק ילד עם משקפיים עגולים, שמעתה כולנו קוראים לו "פוטר" ועל ירדן נדלק ילד גדול יותר שאנחנו קוראים לו, הבהיעדר רעיון אחר... "האח של פוטר", למרות שאין לנו מושג אם הם קרובי משפחה או חברים.
החניון די ספרטאני יחסית ונוהר מגלה שיש להם קונספט מעניין: הם בונים בקתות עץ סביב קרוניות קראוון נגררות. כבר ראינו בגשמים שהקראוונים הנגררים מצויידים באוהלי צד איכותיים, אשר נצמדים באטימות מלאה ומרחיבים את שטח הקראוון פי שניים. זה מדהים כי יש יתרון עצום לכך שהקראוון מתנתק מהרכב הפרטי שגורר אותו- אפשר לצאת לטיולים ארוכים סביב החניון, ואוהל הצד מרחיב את הקרונית הזו למימדים סבירים. בכל מקרה, כאן בחניון הם מצמידים את הקרוניות האלו לבקתה, אבל הבחנו שיש קורות עץ שממש מהדקות את הקרונית והיא לא יכולה לזוז ממקומה.
אולי זוהי נקודת הדמיון הראשונה שמצאנו בין האיטלקים לישראלים- הם עוקפים את תקנות התכנון והבנייה. אסור לבנות בית? לא נורא- זה קראוון בכלל, צמוד לפרגולה, עם קירות, וחלונות, וגג. חומה ומגדל. האיטלקים בהחלט מזכירים ישראלים. הם חמים- לטוב ולרע.
אני קולט מחצית מחבורת האופנוענים מנסה לצאת משירותי הגברים, בזמן שהחצי השני מנסה להיכנס פנימה. מה מיוחד בזה? כולם עדיין על האופנועים שלהם! ילד נותן סטירה לילד קטן יותר. ילד אחר עונה לו באיטלקית מזומררת שתי מילים שיכולה להיות להן אך ורק משמעות אחת: כוס-אוחתק!
בערב- תעלומה מסתורית. תכונה מסוימת נגלית לעינינו בחניון. נראה כאילו תנועת האנשים רבה מדי. לאן הם הולכים? מה קורה? אין ביניהם ילדים, פרט לאלו שעדיין דבוקים עם ירכיהם למותני סבתם המטריאכלית. לאט לאט מתהווה כיוונה הכללי של נדידת העמים האיטית. נוהר ואני סקרנים כזוג חתולים ויוצאים לראות מה קורה.
לאחר דקותיים מתגלה לעינינו בקתת עץ מתומנת. הבקתה בנויה מעץ בהיר ושמונה קירותיה הם חלונות גדולים שמבעדם נשקף פנים הבקתה המואר בבירור- שולחן ארוך מונח שם וסביבו יושבים יותר מעשרה זקנים וזקנות, שרויים בדיון עמוק ושקט. מסביב המוני זקנים וזקנות שמתגודדים, כתף אל כתף, וצובאים על החלונות הגדולים. חלקם משוחחים בלחש, מבלי להתיק עיניהם, ולו לרגע, מהמתרחש בפנים.
אנחנו לא מעיזים להתקרב, נראה כאילו משהו גורלי מתרחש. בחור צעיר במונחים של החניון הזה- בן 45 אולי, מקבל שיחת טלפון ומתרחק ביראה לאחור תוך כדי שיחה חרישית. די ברור שהוא מתאר את המתרחש בבקתה ומספיק לשמוע את טון דיבורו והמילים מתגבשות מאליהן בדמיון: "לא הם עדיין לא הגיעו להחלטה". במה מדובר? הם מתכוונים לחסל שם מישהו, או שהם דנים בגורלו של בית האבות שלהם? לעולם לא נדע, אבל הם סיפקו לנו משחק דמיון סוער.
כולם נחמדים כאן. הכל באיזי. רק אינטרנט אין. כלומר יש. אבל הוא לא עובד.
בבוקר ממלאים מי שתייה. יש חניונים שבהם אין צינור לברז מילוי המים, ואז עליך לטרוח ולהוציא את הצינור שלך, לחבר אותו לברז ואת קצהו השני לתחוב לתוך מיכל המים של הקראוון. בשלב זה אתה פותח את ברז המים, הצינור עף כקליע תותח מהברז, ואתה נרטב כהוגן. במקומות האלו אתה נאלץ לאחוז את הצינור צמוד לברז (כי הצינור שסיפקו לנו "מתאים בערך" לכל סוגי הברזים) ואז הקצה השני עף החוצה מהקראוון. בקיצור, עובדים בצוות- אחד מחזיק את הצינור צמוד לברז ופותח אותו, השני שומר שהקצה השני לא יברח. זה לא נעים.
כאן בחניון האיטלקי דווקא יש צינור מחובר לברז- אבל זה לא משמח אותנו, נוכח המחזה שנגלה לעינינו.
זוג זקנים חייכנים ועבי בשר שוטפים את מיכל השירותים הכימיים שלהם עם צינור מי השתייה הציבורי. לא תודה! יש יתרון במילוי עם הצינור האישי שלך...
"גארמין, קח אותנו לכיוון ורונה" אני מבקש והוא מורה לנו את הדרך בצייתנות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה