חמש שעות של נסיעה בכבישי אגרה מהממים שחוצים הרים וגבעות, מעל האדמה, על גבי גשרים ובמנהרות (קצרות בהרבה מהמנהרות האוסטריות המעיקות). הכיוון הכללי הוא ורונה וההרים כה רבים וכה דומיננטיים, עד שהמישור נראה לפתע מדהים ביופיו.
נסיעה ארוכה מאד ובסופה- אגם גארדה. אנחנו בחלק הדרומי של החוף המזרחי, בעיירה מדהימה שאפילו את שמה איננו יודעים. לא תכננו להגיע לכאן, הרי זו היתה תוצאה של "אמנת פלדקירך" שבה החלטנו לבקש מגארמין שיקח אותנו לונציה ופשוט ליהנות מהדרך.
נוסעים דרומה במקביל לחוף (שלט MovieLand) ומחפשים חניון.
האיטלקים מפציצים עם המחירים, וכל החניונים מרוכזים באותם מקומות. בגרמניה ואוסטריה לאן שלא פנינו היה איזשהו חניון, כאן הכל צפוף, הכל ממוסחר, מאסות של אנשים, תורים ארוכים ארוכים בקבלה, יקר מאד ובכלל לא מזכיר כיף מכל סוג שהוא... אין שלווה. לא נראה לי הגיוני להידחק כמו כולם קדימה, רק כדי לקבל מידע על מקום.
מסתובבים ונוסעים צפונה (שלט MovieLand) וחוזרים לחניונים שדילגנו עליהם מסיבות אמוציונאליות ותחושות בטן, אך ללא הועיל. מסתובבים שוב דרומה (שלט MovieLand) כדי לוודא שלא החמצנו משהו במקום החמצמץ הזה. לאחר שאותה תמונה עגומה הצטיירה בכל המקומות, בעודנו מכתתים רגליים וקראוון מחניון אחד למשנהו (שלט MovieLand), וכשבאחד מהם החלטתי לנסוע לאחור, ללא הכוונה של נוהר ("זה שטויות" נחרתי בבוז), וכמעט השמדתי לחלוטין גדר שיחים ענקית...
לאחר כל זה, החלטנו שדי! נמאס לנו! נעשה חנייה יבשה ראשונה ולעזאזל עם הכל. ההקרבה הגדולה ביותר היא המקלחת- בקראוון משום מה לא עובדים המים החמים, ועד עכשיו לא טרחנו כלל לשקול לבחון את הסיבה לכך- זה לא נורא. ההקרבה השנייה היא האינטרנט שכבר יומיים אנחנו בלעדיו ואיננו יודעים מה יש ביעד הבא שלנו- ורונה. ניסינו גם חברים טלפוניים, ללא הועיל. שלחנו הודעות SMS לבני משפחה- שדווקא הגיעו ליעדן- כך גילינו בדיעבד, אך את התשובות מעולם לא קיבלנו. כמישהו שעבד שנים רבות בחברת תקשורת, ממש חשתי כשלון אישי בתחום הזה- לא שזה שינה משהו, אבל ההתעסקות גנבה לי זמן, ואני לא אוהב שעניינים לא מהותיים גונבים לי זמן.
ורונה הנעלמת, מה יש בה בכלל? אין לנו מושג מה יש לחפש שם, וגם אין לנו עדיין מושג שזהו יעד שלא נגיע אליו בטיול הזה...
שלט MovieLand.... מה חשוב בפרט הזה?
לפני כחצי שנה התחלנו לחשוב על הטיול הזה. התייעצנו עם חברים שעשו טיול דומה. אחת מהאטרקציות שהמליצו עליהן נמצאת צמודה ל-MovieLand ולפארק מים גדול.
Mid-evil Times - מופע אבירים שמשלב ארוחה בסגנון ימי הביניים! ידענו שהבנות, ובעיקר ירדן חובבת הסוסים, יתלהבו וייהנו ביותר. וגם אנחנו. תכננו להגיע לשם, כל מה שנותר לנו הוא לזכור את הפרט הזה ולתכנן כיצד מגיעים לשם.
ואת שני אלו לא עשינו.
Mid-evil Times - מופע אבירים שמשלב ארוחה בסגנון ימי הביניים! ידענו שהבנות, ובעיקר ירדן חובבת הסוסים, יתלהבו וייהנו ביותר. וגם אנחנו. תכננו להגיע לשם, כל מה שנותר לנו הוא לזכור את הפרט הזה ולתכנן כיצד מגיעים לשם.
ואת שני אלו לא עשינו.
אז שכחנו. מה זה משנה? כשיש מזל, אין צורך לזכור או לתכנן!
נוהר, בתושיה רבה, הבינה שאנחנו במקום שאנחנו דווקא מאד רוצים להיות בו. החלטנו להפתיע את הבנות, אבל קודם חנייה.
שלושתן כבר היו במצב 'בינוני מינוס' והצעתי שאוריד אותן להתאוורר ואסע לחניון של תחנת הרכבת. "שם יש תמיד חנייה" טענתי בהגיון אוסטרו-גרמני. הורדתי את הבנות במרכז העיירה וגארמין הוביל אותי באלגנטיות לתחנת הרכבת.
פתאום לבדי בקראוון ואני חושב "תקלות": מה אם מכשיר הקשר לא יעבוד? מה אם אאלץ לנסוע לאחור לתוך עוד גדר שיחים?
מגלה תושייה. עוצר באלגנטיות ליד מסעדה ברחוב צדדי, בטרם אכנס לרחובות צרים יתר על המידה. מחייך בנונשלאנטיות לעבר אישה שעוצרת להביט בי מחנה את "מפלץ האימה המהודר" שאני נוהג בו. היא מביטה בספקנות ואני, לעומתה, מאט באיטיות ובדייקנות מרחק נסיעה מרשים שבמהלכו גלגלי הקראוון מקבילים למדרכה ובמרחק מדויק של ארבעה וחצי מילימטרים ממנה. היא עדיין נראית ספקנית בנוגע למשהו. המחשבה על הקטנוניות וצרות העין המדהימה של חלק מהאנשים בעולם הזה חולפת במוחי בדיוק באותה שניה שבה חולפים כמה מענפי העצים לאורך דופן הקראוון וחורצים בה חריצים עמוקים. אני משחק-אותה אדיש לחלוטין ויוצא מהקראוון, מקלל את עצמי במרץ רב אך גם בשקט רב. המלצר במסעדה השוממת מתבונן בי בהשתאות: "לא לא, אין שם חניון. לא." הוא מנסה להניא אותי מתוכניתי החתרנית. אני מודה לו בנימוס על העצה הטובה וממשיך בהתעלמות מוחלטת ממנה לכיוון חניון הרכבת. שם מתגלה חניון רחב ידיים בדיוק כמו מטבע של עשרים יורו-סנט.
חוזר לאסוף את נוהר והבנות, אחרי רוורס קטן שבמהלכו יצאתי החוצה ובדקתי טוב טוב טוב מה נמצא מאחורי ומלפניי ומצדדיי ומוצא אותן מאושרות עם פיצה איטלקית ובועת פלסטיק עם בובת אליוט למעיין וקוביית ספוג לירדן.
ניחוחות מרוקו
אנחנו נוסעים לקנות כרטיסים למופע ומגיעים לחניון של MovieLand. השומר, בחור שחום עור, אומר שהכניסה עולה שישה יורו לשעה. נו טוב. ממתינים והשומר מתמזמז עם הנהג בעמדה המקבילה. הוא שב אלינו ומורה לי לכבות את המנוע. אני מדומם את המנוע בחיוך וכשהוא מסובב את הגב, נוהר ואני צוחקים כשאני מבצע תרגום מילולי להלך רוחו של השומר: "כן, אני שומר משועמם, יש לי זמן. אתם תכבו מנוע ואני אלך להכין קפה." משהו כזה. אחרי שתי דקות של המתנה מהורהרת, הוא שב ומסביר לנו: "בעוד חמש דקות השעה 16:30. המחיר של החניון הוא שישה יורו לשעה, אבל אחרי 16:30 תוכלו להישאר כאן חופשי עד 12:00 למחרת. אז אתם מבינים? כדאי לכם לחכות.", הוא עוזב את חלון הרכב ומכוון רכב לתור אחר. איזה מגניב! (וגם: איזה טיפש אני). הוא חוזר אלינו ואנחנו משוחחים. הוא מספר שהוא מרוקאי ואנחנו משוחחים על כך שיש מרוקאים רבים בישראל. הוא שואל אם אנחנו יודעים ערבית ואנחנו מתחילים לדבר/לגמגם בערבית. הוא נהנה במיוחד כשאני מצליח לאלתר: אֵנַא בִּידי מַיֶיה לַלְקראוון, והוא עונה בחדווה מתפרצת ובערבית שוטפת ומסביר היכן בדיוק ניתן למלא מים. לא ממש הבנתי ולא באמת היינו זקוקים למים, אז לא טרחתי לבקש הסבר. הוא שואל "כיף חאלאק?" ואנחנו במקהלה "מבסוטין" ואורו עיניו כשהוספתי "אלחמדלילה". מגיע המפקח. בחור חמצמץ וורדרד, עם שיער קצוץ ולבנבן. אני מקווה שלא יעשה בעיות לחבר המרוקאי החדש שלנו, אבל הכל עובר כשורה והוא מעניק לנו כרטיס חנייה עד מחר בצהריים.
אנחנו חונים מאחורי אוטובוס שהנהג שלו מצחיק את הבנות- הוא ישן שנת ישרים בתוך תא המטען של האוטובוס כששתי הכנפיים פתוחות ובוודאי בריזה חמימה מלטפת את סנטרו.
יוצאים בהליכה קצרה לכיוון הטירה שבה מוכרים את הכרטיסים למופע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה