"אמנת פלדקירך" גרמה לנו לזרוק את היעד ונציה לגארמין, ועכשיו אנחנו במרחק מספר שעות מהגשמת המטרה הזו. לפני עשור, בטרם נולדו הבנות, היינו בונציה. והאמת היא שלא אהבנו. מקום יקר ומסחרי, נרמס על ידי עשרות אלפי סוליות תיירים, אשר מוחקים אט אט את הדבר עצמו שלשמו הגיעו לשם.
יצאנו לחוות חווייה מתקנת.
יצאנו מחניון ה-Movie-Land ו"טסים" לכיוון ונציה. היעד הוא מקבץ חניונים בעלי תכונה משותפת אחת שמעניינת אותנו: קירבה לתחבורה ציבורית שתוביל לונציה. וכל החניונים האלו נמצאים ב... ובכן, בונציה. זו החדשה. זו עם השיכונים.
מגיעים לחניון איטלקי טיפוסי- המוני מאד עם תור ארוך לפני דלפק הקבלה. התחושה היא של בריכה ציבורית עם מוסיקה רועשת מדי. מקלחות ישנות ולא נקיות ומציל שמגרש את הבנות "עד שיחזרו עם אבא שלהן" שבדיוק מגיע להציל אותן מפני המציל. נוהר מגיעה והיא מצילה אותי עם בירה קרה. התחושה היא של אי קטנטן שמורכב מארבעה אנשים, בים של המוני אנשים מיוזעים שיטרחו לחייך רק אם ירצו למצוא חן בעיני החברים שלהם. יש כאן המוני בליינים. זו התחושה שלי. נוהר מצידה רואה גם את המשפחות החמות והאוהבות. אני מסנוור מהרעש, הצפיפות והחום.
שעה לאחר מכן אני מביט ברגליים היחפות שלי מדשדשות על מין מדרך פלסטיק ירקרק שבור, על גבי זולגים מים קרים. מקלחת. איפה הסטנדרטים של אוסטריה? הבחורה בקבלה לא נחמדה, אין שום יחס אישי, אין בעל בית למקום. מפעל.
היא מסבירה לי כלאחר יד איפה האוטובוס. "אין סופרמרקט" בסביבה, מצביעה לעבר חנות, יש רק את החנות הריקנית של המקום עצמו. אני חוזר אליה מהחנות ומסביר לה שאנחנו צריכים ירקות ועוד דברים רבים שאין להם. אולי דוגמא תבהיר לה שאין טעם "לגרזן" אותנו במחיר. ואכן, הפלא ופלא- היא מסבירה לי איפה יש סופרמרקט! אני לוחץ ומוציא ממנה אפילו את שם הרחוב.
מחר יום א' והכל יהיה סגור- אנחנו צריכים להצטייד היטב, והסופר לא ממש קרוב, אז בהיעדר עגלת קניות נוחה עם גלגלים, אנחנו משתמשים בדבר השני הכי טוב שאנחנו יכולים למצוא- הקראוון.
אני מנתק חשמל ואנחנו מותירים במקום החנייה שלנו שולחן פיקניק וכסאות- סימון טריטוריה די ברור.
נוסעים לסופרמרקט, ממלאים את המקרר והמזווה וחוזרים לחניון- בגלל סבך הרחובות החד סיטריים אני משתמש בגארמין ומסמן עצירת ביניים בתחנת האוטובוס לונציה- רק כדי לראות היכן היא ממוקמת. משימת הניווט מורכבת יותר ולכן, בהגיענו לתחנת האוטובוס, אנחנו מחליטים ספונטאנית להתפצל- הן יורדות מהקראוון ואני ממשיך כדי להחנות אותו בחניון.
מגיע לחניון, זוכר לחבר לחשמל, שוכח לקנות מפת ונציה, שוכח לברר היכל השאטל שמביא מונציה ישר לחניון ואפילו שוכח להזמין בו מקום. מפעיל את ה-GPS על מצב הולך רגל וממהר לתחנת האוטובוס עם מכשיר הקשר פועל.
מזל שהמכשיר כל כך איכותי, נוהר מודיעה לי שבעוד 6 דקות יוצא אוטובוס, ואני מתחיל לרוץ. מגיע מזיע בשנייה האחרונה וכולנו קופצים פנימה.
אוטובוס ישן, איטי ולא ממוזג.
אני מביט על הנוסעים האחרים ובעיני רוחי רואה זוגות זוגות של תנורי חימום. אני מפצה את עצמי עם שלושה טילונים קטנים שנוהר קנתה ליד התחנה, אך ללא הועיל. אין להם כל השפעה. חם. אני מרגיש את החולצה נדבקת לגוף. טילון רביעי הופקר לאחר שינוי מצב הצבירה שלו לנוזל. אני מביט לתוך הקופסא ורואה אותו מונח שם דומם ומדמם טיפות בטעם וניל בתוך ארון הקבורה הקרטוני הקטן שלו.
הגענו לונציה. כיכר רומא. ומאחר שכבר שוחחנו בהרחבה עם הבנות על האוטובוסים-ספינות ששם לקחנו אחד כזה- קו 2 לסנט מרקו. שוד לאור היום- 26 יורו כדי להידחס עם ההמונים. מילא. נדחקים פנימה ומנסים ליהנות מהמסע. המסע מצידו לא מראה כל סימנים שמרמזים על נסיון לגרום לנו הנאה מכל סוג שהוא- ה"אוטבוסים" הצפים האלו נותנים סימולציה די טובה של התחושה בנגמ"ש צה"לי ישן, כולל ריח הדלק והכל... החווייה משתפרת כשמתפנה מקום על המרפסת האחורית, נהנים ותוהים אם לא אמור להגיע כרטיסן מתישהו. זה לא קורה.
ונציה היא ונציה. בדיוק כמו בטיול האוהבים שלנו לפני עשור: ציורית ועתיקה, חזיתותיה וגגותה בוהקים ויסודותיה מתפוררים, חלונותיה עמוסים ביצירות אומנים ודלפקיה בסוחרים חמדניים, בתי הקפה והמסעדות מציעים מטעמים במחירים מטורפים ודוכניה מציעים אוכל מזעזע במחיר סביר. הבאסטות מציעות חיקויים לכל אחד מפריטים אלו במחירים "מפתיעים", אך לעולם לא זולים.
הבנות צדות מזכרות לאורך כל הטיול. קשה לעזוב זאב מזכוכית ונציאנית (ירדן) בתקווה שיימצא משהו יפה יותר, או כדאי יותר, כשאין כל ודאות שאכן ימצא משהו שכזה. בסופו של דבר קנתה מעיין בובה ונציאנית מבדים וחרסינה וירדן אוסף של פריטים קטנטנים מזכוכית: ברבור, ציפור וארבע סוכריות קטנות מזכוכית. המוכר עושה את "טריק העודף" הנפוץ באיטליה ומשחק אותה טמבל או מבולבל- פעמיים, עד שאני מסביר לו שהמחיר הוא 4.5 יורו. לא 6.5 וגם לא 5.5 יורו. גם הבחורה בחניון עשתה את זה. באיטליה אני ממליץ לקבל את העודף, להישאר מול המוכר ולהיישיר אליו מבט מלא בציפייה. יש סיכוי גבוה שהוא ירקד לעבר הקופה תוך כדי מלמולי התנצלות וישלים את החסר.
עוצרים לפיצה במסעדה ונציאנית וסופגים בהתעלמות את מבטי המלצרים המשתאים על כך שאיננו רוצים עוד פריטי מזון או משקה מהתפריט ה"עשיר" שלהם. אנחנו מקבלים פיצה שהיא מקום שני בעולם כולו: בצק ביתי טעים וקריספי בקצוות עם רוטב טעים וגבינה נהדרת. אנחנו לא יודעים עדיין, אבל את הפיצה הטעימה ביותר בעולם נאכל מחר, בבורותנו, אנחנו מתענגים על הפיצה הזו כאילו היא הטעימה בעולם.
מגיעים לתחנה של קו 2 המיימי ותוהים לגבי הכרטיס שקנינו. היתכן שהוא "יתפוס" גם עבור הדרך חזרה? ניגשים לקופאית שתבדוק את הכרטיס ואכן הוא תקף עבור הדרך חזרה "האוטובוס כאן משמאל".
עולים לפלטפורמה בשמחה ותוהים כיצד זה קרה. מראים לסדרנית את הכרטיס בשאלה והיא מצביעה על מכשיר כרטוס בפתח הסירה. זה המכשיר שהחמצנו בדרך הלוך! יש! עוד לא אבדה תקוותנו- כשאיטלקים מנסים לגנוב מישראלים, תמיד בסוף הטוב מנצח! גם אם זה בלי כוונה, וכמו בכל סרט, באה ההצלה כשכבר לגמרי אפסו כוחותינו.
כיכר רומא. אוטובוס ציבורי, קו 6. עולים אבל הנהג לא מסכים למכור לנו כרטיסים (בדרך הלוך שילמנו לנהג)- הוא שולח אותנו לקופה הראשית- נבל בירוקרט! נוהר רצה ואנחנו ממתינים במתח. האוטובוס נוסע ונוהר מגיעה זו-ע-מת. בקופה הראשית בחר הפקידון להמשיך ולהסביר עוד ועוד על זמני הנסיעות לנוסע שכבר מת ללכת וחוזר ואומר לו OK OK המון פעמים, כל תחינותיה של נוהר שימכור לה בינתיים כרטיסים עולות בתוהו. עוד נבל בירוקרט!
האוטובוס הקודם נסע כשהוא עמוס מהמסד ועד הטפחות. אנחנו יכולים לבחור: אפשר להיכנס פנימה, ולהתבשל בלי מיזוג אויר. אפשר להמתין בחוץ, אבל להיוותר ללא מקום ישיבה. אנחנו מוצאים פתרון של פשרה: הבנות ואני עמידים לחום ותופסים מקום באוטובוס, נוהר מתאווררת בחוץ. האוטובוס מניע ומפתיע אותנו בנסיעתו המהירה. אני עדיין לא יודע, אבל האוטובוס האיטי אל ונציה והאוטובוס המהיר מונציה הם מטאפורה טובה לנסיעה שלנו אל איטליה והבריחה המהירה ממנה. עוקבים אחרי ההתפתלויות של האוטובוס, בנסיונותיו להתנגד למסלול של גארמין, הבנות עולצות בכל פעם שהוא מחשב מסלול מחדש. יורדים בתחנה, ומשרכים רגליים בסמטאות שבין השיכונים הסתמיים למראה, בדרך אל החניון. ארוחת ערב וכולם הולכים לישון. חוץ ממני. סוף סוף יש אינטרנט, אחרי ימים ארוכים שאין.
האינטרנט אינו פועל והבחורה בקבלה טוענת, ממש כאיש תקשורת מחשבים מיומן: "הבעיה אצלך". חוזר לקראוון ורב עם ההגדרות. אם היתה רשת, הייתי מוצא את הפתרון בקלות... ברגע של השראה אני מוחק את כל ההגדרות, הססמאות והנתונים ששמר הדפדפן ובום! הצלחתי! ניצחתי את כוחות השחור- הכל עובד חלק! מעלה תמונות מהימים האחרונים, משוחח עם שרון, בודק את מעלליו של שוק ההון (WOW) והעיקר:
בודק מסלולים אלטרנטיביים לארץ המובטחת- אוסטריה.
בספר חולית יש משפט מנטרה שחוזר על עצמו: "הפחד הוא קוטל הבינה". זה נכון, אבל נכון גם ש"האינטרנט היא קוטל השינה", למרות שאינני יודע מתי הייתי נרדם בכל מקרה: המקום רועש והומה, מושמעת מוסיקה בווליום גבוה הרבה אחרי חצות. אני מת לצאת משם. וגם נוהר.
בבוקר אנחנו נלחמים בדחף לברוח משם ונותנים לשתי בנות-הים שלנו עוד טעימה מהבריכה.
ובכן... חווייה מתקנת לא היתה כאן- המקום הזה לא בשבילנו.
יצאנו לחוות חווייה מתקנת.
יצאנו מחניון ה-Movie-Land ו"טסים" לכיוון ונציה. היעד הוא מקבץ חניונים בעלי תכונה משותפת אחת שמעניינת אותנו: קירבה לתחבורה ציבורית שתוביל לונציה. וכל החניונים האלו נמצאים ב... ובכן, בונציה. זו החדשה. זו עם השיכונים.
מגיעים לחניון איטלקי טיפוסי- המוני מאד עם תור ארוך לפני דלפק הקבלה. התחושה היא של בריכה ציבורית עם מוסיקה רועשת מדי. מקלחות ישנות ולא נקיות ומציל שמגרש את הבנות "עד שיחזרו עם אבא שלהן" שבדיוק מגיע להציל אותן מפני המציל. נוהר מגיעה והיא מצילה אותי עם בירה קרה. התחושה היא של אי קטנטן שמורכב מארבעה אנשים, בים של המוני אנשים מיוזעים שיטרחו לחייך רק אם ירצו למצוא חן בעיני החברים שלהם. יש כאן המוני בליינים. זו התחושה שלי. נוהר מצידה רואה גם את המשפחות החמות והאוהבות. אני מסנוור מהרעש, הצפיפות והחום.
שעה לאחר מכן אני מביט ברגליים היחפות שלי מדשדשות על מין מדרך פלסטיק ירקרק שבור, על גבי זולגים מים קרים. מקלחת. איפה הסטנדרטים של אוסטריה? הבחורה בקבלה לא נחמדה, אין שום יחס אישי, אין בעל בית למקום. מפעל.
היא מסבירה לי כלאחר יד איפה האוטובוס. "אין סופרמרקט" בסביבה, מצביעה לעבר חנות, יש רק את החנות הריקנית של המקום עצמו. אני חוזר אליה מהחנות ומסביר לה שאנחנו צריכים ירקות ועוד דברים רבים שאין להם. אולי דוגמא תבהיר לה שאין טעם "לגרזן" אותנו במחיר. ואכן, הפלא ופלא- היא מסבירה לי איפה יש סופרמרקט! אני לוחץ ומוציא ממנה אפילו את שם הרחוב.
מחר יום א' והכל יהיה סגור- אנחנו צריכים להצטייד היטב, והסופר לא ממש קרוב, אז בהיעדר עגלת קניות נוחה עם גלגלים, אנחנו משתמשים בדבר השני הכי טוב שאנחנו יכולים למצוא- הקראוון.
אני מנתק חשמל ואנחנו מותירים במקום החנייה שלנו שולחן פיקניק וכסאות- סימון טריטוריה די ברור.
נוסעים לסופרמרקט, ממלאים את המקרר והמזווה וחוזרים לחניון- בגלל סבך הרחובות החד סיטריים אני משתמש בגארמין ומסמן עצירת ביניים בתחנת האוטובוס לונציה- רק כדי לראות היכן היא ממוקמת. משימת הניווט מורכבת יותר ולכן, בהגיענו לתחנת האוטובוס, אנחנו מחליטים ספונטאנית להתפצל- הן יורדות מהקראוון ואני ממשיך כדי להחנות אותו בחניון.
מגיע לחניון, זוכר לחבר לחשמל, שוכח לקנות מפת ונציה, שוכח לברר היכל השאטל שמביא מונציה ישר לחניון ואפילו שוכח להזמין בו מקום. מפעיל את ה-GPS על מצב הולך רגל וממהר לתחנת האוטובוס עם מכשיר הקשר פועל.
מזל שהמכשיר כל כך איכותי, נוהר מודיעה לי שבעוד 6 דקות יוצא אוטובוס, ואני מתחיל לרוץ. מגיע מזיע בשנייה האחרונה וכולנו קופצים פנימה.
אוטובוס ישן, איטי ולא ממוזג.
אני מביט על הנוסעים האחרים ובעיני רוחי רואה זוגות זוגות של תנורי חימום. אני מפצה את עצמי עם שלושה טילונים קטנים שנוהר קנתה ליד התחנה, אך ללא הועיל. אין להם כל השפעה. חם. אני מרגיש את החולצה נדבקת לגוף. טילון רביעי הופקר לאחר שינוי מצב הצבירה שלו לנוזל. אני מביט לתוך הקופסא ורואה אותו מונח שם דומם ומדמם טיפות בטעם וניל בתוך ארון הקבורה הקרטוני הקטן שלו.
הגענו לונציה. כיכר רומא. ומאחר שכבר שוחחנו בהרחבה עם הבנות על האוטובוסים-ספינות ששם לקחנו אחד כזה- קו 2 לסנט מרקו. שוד לאור היום- 26 יורו כדי להידחס עם ההמונים. מילא. נדחקים פנימה ומנסים ליהנות מהמסע. המסע מצידו לא מראה כל סימנים שמרמזים על נסיון לגרום לנו הנאה מכל סוג שהוא- ה"אוטבוסים" הצפים האלו נותנים סימולציה די טובה של התחושה בנגמ"ש צה"לי ישן, כולל ריח הדלק והכל... החווייה משתפרת כשמתפנה מקום על המרפסת האחורית, נהנים ותוהים אם לא אמור להגיע כרטיסן מתישהו. זה לא קורה.ונציה היא ונציה. בדיוק כמו בטיול האוהבים שלנו לפני עשור: ציורית ועתיקה, חזיתותיה וגגותה בוהקים ויסודותיה מתפוררים, חלונותיה עמוסים ביצירות אומנים ודלפקיה בסוחרים חמדניים, בתי הקפה והמסעדות מציעים מטעמים במחירים מטורפים ודוכניה מציעים אוכל מזעזע במחיר סביר. הבאסטות מציעות חיקויים לכל אחד מפריטים אלו במחירים "מפתיעים", אך לעולם לא זולים.
הבנות צדות מזכרות לאורך כל הטיול. קשה לעזוב זאב מזכוכית ונציאנית (ירדן) בתקווה שיימצא משהו יפה יותר, או כדאי יותר, כשאין כל ודאות שאכן ימצא משהו שכזה. בסופו של דבר קנתה מעיין בובה ונציאנית מבדים וחרסינה וירדן אוסף של פריטים קטנטנים מזכוכית: ברבור, ציפור וארבע סוכריות קטנות מזכוכית. המוכר עושה את "טריק העודף" הנפוץ באיטליה ומשחק אותה טמבל או מבולבל- פעמיים, עד שאני מסביר לו שהמחיר הוא 4.5 יורו. לא 6.5 וגם לא 5.5 יורו. גם הבחורה בחניון עשתה את זה. באיטליה אני ממליץ לקבל את העודף, להישאר מול המוכר ולהיישיר אליו מבט מלא בציפייה. יש סיכוי גבוה שהוא ירקד לעבר הקופה תוך כדי מלמולי התנצלות וישלים את החסר.
עוצרים לפיצה במסעדה ונציאנית וסופגים בהתעלמות את מבטי המלצרים המשתאים על כך שאיננו רוצים עוד פריטי מזון או משקה מהתפריט ה"עשיר" שלהם. אנחנו מקבלים פיצה שהיא מקום שני בעולם כולו: בצק ביתי טעים וקריספי בקצוות עם רוטב טעים וגבינה נהדרת. אנחנו לא יודעים עדיין, אבל את הפיצה הטעימה ביותר בעולם נאכל מחר, בבורותנו, אנחנו מתענגים על הפיצה הזו כאילו היא הטעימה בעולם.מגיעים לתחנה של קו 2 המיימי ותוהים לגבי הכרטיס שקנינו. היתכן שהוא "יתפוס" גם עבור הדרך חזרה? ניגשים לקופאית שתבדוק את הכרטיס ואכן הוא תקף עבור הדרך חזרה "האוטובוס כאן משמאל".
עולים לפלטפורמה בשמחה ותוהים כיצד זה קרה. מראים לסדרנית את הכרטיס בשאלה והיא מצביעה על מכשיר כרטוס בפתח הסירה. זה המכשיר שהחמצנו בדרך הלוך! יש! עוד לא אבדה תקוותנו- כשאיטלקים מנסים לגנוב מישראלים, תמיד בסוף הטוב מנצח! גם אם זה בלי כוונה, וכמו בכל סרט, באה ההצלה כשכבר לגמרי אפסו כוחותינו.
כיכר רומא. אוטובוס ציבורי, קו 6. עולים אבל הנהג לא מסכים למכור לנו כרטיסים (בדרך הלוך שילמנו לנהג)- הוא שולח אותנו לקופה הראשית- נבל בירוקרט! נוהר רצה ואנחנו ממתינים במתח. האוטובוס נוסע ונוהר מגיעה זו-ע-מת. בקופה הראשית בחר הפקידון להמשיך ולהסביר עוד ועוד על זמני הנסיעות לנוסע שכבר מת ללכת וחוזר ואומר לו OK OK המון פעמים, כל תחינותיה של נוהר שימכור לה בינתיים כרטיסים עולות בתוהו. עוד נבל בירוקרט!האוטובוס הקודם נסע כשהוא עמוס מהמסד ועד הטפחות. אנחנו יכולים לבחור: אפשר להיכנס פנימה, ולהתבשל בלי מיזוג אויר. אפשר להמתין בחוץ, אבל להיוותר ללא מקום ישיבה. אנחנו מוצאים פתרון של פשרה: הבנות ואני עמידים לחום ותופסים מקום באוטובוס, נוהר מתאווררת בחוץ. האוטובוס מניע ומפתיע אותנו בנסיעתו המהירה. אני עדיין לא יודע, אבל האוטובוס האיטי אל ונציה והאוטובוס המהיר מונציה הם מטאפורה טובה לנסיעה שלנו אל איטליה והבריחה המהירה ממנה. עוקבים אחרי ההתפתלויות של האוטובוס, בנסיונותיו להתנגד למסלול של גארמין, הבנות עולצות בכל פעם שהוא מחשב מסלול מחדש. יורדים בתחנה, ומשרכים רגליים בסמטאות שבין השיכונים הסתמיים למראה, בדרך אל החניון. ארוחת ערב וכולם הולכים לישון. חוץ ממני. סוף סוף יש אינטרנט, אחרי ימים ארוכים שאין.
האינטרנט אינו פועל והבחורה בקבלה טוענת, ממש כאיש תקשורת מחשבים מיומן: "הבעיה אצלך". חוזר לקראוון ורב עם ההגדרות. אם היתה רשת, הייתי מוצא את הפתרון בקלות... ברגע של השראה אני מוחק את כל ההגדרות, הססמאות והנתונים ששמר הדפדפן ובום! הצלחתי! ניצחתי את כוחות השחור- הכל עובד חלק! מעלה תמונות מהימים האחרונים, משוחח עם שרון, בודק את מעלליו של שוק ההון (WOW) והעיקר:
בודק מסלולים אלטרנטיביים לארץ המובטחת- אוסטריה.
בספר חולית יש משפט מנטרה שחוזר על עצמו: "הפחד הוא קוטל הבינה". זה נכון, אבל נכון גם ש"האינטרנט היא קוטל השינה", למרות שאינני יודע מתי הייתי נרדם בכל מקרה: המקום רועש והומה, מושמעת מוסיקה בווליום גבוה הרבה אחרי חצות. אני מת לצאת משם. וגם נוהר.
בבוקר אנחנו נלחמים בדחף לברוח משם ונותנים לשתי בנות-הים שלנו עוד טעימה מהבריכה.
ובכן... חווייה מתקנת לא היתה כאן- המקום הזה לא בשבילנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה